גבר עם סלים - שיר בבוקר בבוקר

פתאום קם אדם בבוקר, מרגיש קצת רעב ומתחיל ללכת לכיוון הדליקטסן. זה נגמר בשיעור היסטוריה על ספסל בשדרות רוטשילד, אבל מכל הסיבות הנכונות. ניר קיפניס יוצא לפיקניק אורבני – והפעם: ארוחת הבוקר

גבר עם סלים - שיר בבוקר בוקר. צילום: אייל טואג

ובכן, האם אתם אנשים של בוקר – כאלה שיקיצו עם הנץ החמה, מלאים באנרגיה חיובית שתאפשר להם לטרוף את היום שזה עתה התחיל או שאתם מאלה שאסור לדבר איתם לפני עשר בבוקר, רצוי אחרי הקפה השלישי? אם אתם שייכים לזן השני, אני פוטר אתכם מהמשך-הקריאה, כי אם יש משהו שאני קנאי לו, הרי זה כבודו של הבוקר.

ובכן, האם אתם אנשים של בוקר – כאלה שיקיצו עם הנץ החמה, מלאים באנרגיה חיובית שתאפשר להם לטרוף את היום שזה עתה התחיל או שאתם מאלה שאסור לדבר איתם לפני עשר בבוקר, רצוי אחרי הקפה השלישי? 

נכון שלא תמיד זה היה כך: מימי השירות הצבאי אני זוכר השכמות באוהל-סיירים בשטח, כשהשומר האחרון של משמרת הלילה צורח "בוקר טוב" אל תוך מה שהיה פעם אוהל ואילו עתה הוא יריעה לחה מטל שנדבקת לפרצוף ו"מזמינה" אותך לצאת למד"ס הבוקר בקור המקפיא... אבל משבגרתי למדתי לאהוב את השעות האלה שמאפשרות לי לסיים כמעט כל מטלה בטרם יתעוררו כל שאר בני-הבית: מטקסט שהבטחתי למסור "על הבוקר" ועד לטיול עם הכלבה וסנדוויצ'ים לילדים.

אנשים של בוקר הם כנראה גם מי שאוהבים ארוחות-בוקר מושקעות: ביצים, ירקות, גבינות, לחם טרי... אתם יודעים מה? בואו ונעשה ניסיון קטן לטובת כל מי שבהה במשפט האחרון בתמיהה של מי שמסוגל לאכול בקושי עוגייה קטנה ליד הקפה הראשון שלו: גם אם אתם קרניבורים שריח של בשר על האש נדמה בעיניהם כאו-דה-קולון וגם אם אתם חובבי ירקות ופירות עד כדי כך שאתם מסוגלים להתרגש מריח של אפרסק בשל או של אננס, אני מזמין אתכם לעצום את העיניים ולדמיין לרגע ריח של קלי, צנים, טוסט – יו ניים איט ביחד עם ריח חזק של קפה... היש שילוב מעורר מזה?

קייטנת אבא

הבוקר ההוא התחיל ככל הבקרים, רק שאחרי הסיבוב עם הכלבה, גיליתי שהבוקר לא צריך להכין סנדוויצ'ים כי חופש-גדול וכן שכיליתי אמש את כל מטלותיי המקצועיות הדחופות. וכך – במקום לאכול ארוחת בוקר כמנהגי, החלטתי לרוץ קצת על המסוע בחדר-הכושר: יש אנשים שאוהבים לשטוף את הפנים בבוקר, אני מעדיף, אם אפשר, למרק את המצפון.

12 קילומטרים ושעה ורבע מאוחר יותר, המצפון שלי נקי, אבל הבטן מקרקרת ואיכשהו לא בא לי לחזור הביתה ולהתחיל לטרוח על ארוחה, בוודאי לא כשהנוער החלוצי הלוחם יתעורר עוד מעט וייפער מקור רעב.

ככה הגעתי ל "דליקסטן" להרכיב לי סל של בוקר בחוץ: גם פחות עמל, גם הבוקר הזה תובל במעט רוח מן הים שמאפשרת שהייה סבירה באזור מוצל בחוץ והכי חשוב: עבור הילדים מדובר בפעילות מהסוג שתחסוך ממני שאלות כמו "מה עושים היום?"

הנה, אבא לקח אתכם לפיקניק והחזיר אתכם הביתה שבעים ומעולפים מחום, עכשיו לכו לראות טלוויזיה או להציק לאמא! (אני לא אומר את זה באמת כמובן, אבל מה לעשות שאני די טוב בלקרוא את המחשבות של עצמי?).

פתאום קם אדם בבוקר, מרגיש קצת רעב ומתחיל ללכת לכיוון הדליקטסן. צילום: אייל טואג

התחלתי בבסיס, בבייגלים. נכון שבשנים האחרונות, עם הגיל והמודעות, עברתי ללחמים מורכבים יותר, אבל בבייגל יש משהו חלק ונעים, כזה שיקסום לכל אחד בכל גיל. היתרון שלו בעיני הוא במגוון האפשרויות שהוא מספק ככר נוח כמעט לכל ממרח: מגבינות לבנות, דרך ביצים ועוד לדגים ולירקות.

בבייגל יש משהו חלק ונעים, כזה שיקסום לכל אחד בכל גיל. צילום: עידית בן עוליאל

אז לקחתי בייגלים וכדי שלא ישעמם להם לבד ביקשתי שיפרסו לי מאה גרם של גאודה הולנדית – גבינה שגם ילדים שטרם פיתחו הבנה בגבינות מורכבות יותר, ישמחו לאמץ בחום.

גאודה הולנדית – גבינה שגם ילדים שטרם פיתחו הבנה בגבינות מורכבות יותר, ישמחו לאמץ בחום. צילום: עידית בן עוליאל

זוכרים שאמרנו שבייגל הוא בסיס אידיאלי כמעט לכל ממרח? זה נכון כמובן, אבל מבחינת הבייגל, גבינת-השמנת היא ראשונה בין שווים: לא בכדי היא הפכה לממרח האולטימטיבי של ארוחות הבוקר – וזאת שרכשתי, עם ירקות בתוכה, מאפשרת לך להרגיש טוב עם התזונה שהענקת לילדיך: הנה, הם אוכלים ירקות...!.

גבינת שמנת - לא בכדי היא הפכה לממרח האולטימטיבי של ארוחות הבוקר. צילום: אייל טואג

בגלל שגם אבא צריך ליהנות מהפיקניק – ואבא אוהב מאוד דגים, התפנקתי בשלושה ממרחים נוספים: סלט טונה שכיף לעלות על קצה המזלג ולהפגיש עם הבייגל, ממרח פורל עדין וטעים להפליא שמתאים לי דווקא יותר לסנדביץ' בין שני חלקי הבייגל ובשביל היידישקייט, גם קצת "טחינה של אשכנזים", המוכרת יותר בשם "איקרה" – שבעיני היא פריט-חובה בכל ארוחת-בוקר מושקעת.

אל תוותרו על השילוש הקדוש: סלט טונה, איקרה וממרח פורל. צילום: אייל טואג

אני די בטוח שהקורא ה "פודי" יושב עתה מול המסך, מגרד במצחו ותוהה: אם כבר דגים, למה לא ללכת עד הסוף ולשדרג את הארוחה באיזה מטיאס כבוש?

אני מודה למר פודי על השאלה החשובה: השיקול כאן היה פרקטי מעיקרו: אני מת על דגים-מלוחים, אבל מלבד העובדה שבמקרה שלי הם נוטים לגרור אחריהם כוס יפה של בירה או כוסית וודקה (ועכשיו בקושי תשע וחצי בבוקר), הרי שהם קשים לטיפול בתנאי "שטח": כמעט בלתי אפשרי לטפל בהם בכלים חד-פעמיים, וכל ניסיון-כושל עלול להסתיים בשמן בריח של דג מלוח על הבגדים... כיף גדול.

גאווה ישראלית

מה שכן הוספתי לסל הוא אשכול עגבניות שרי. כן, אני יודע שהקטנטנות הנחמדות האלה זוכות להשמצות לרוב מפי מי שאוהב עגבנייה "אמיתית", אבל זה רק כשמתייחסים אליהן כאל עגבניות. מבחינתי שרי אינה עגבנייה כי אם חטיף בריא, משהו שמספיק לשטוף ולהקפיץ בעזרתו כל ביס שנראה יבש מדי – ומחוץ לגבולות הארץ, היא גם נושא לשיחה מהולה בגאווה-ישראלית: לו היה לי שקל על כל פעם שבה דיווחתי לזר גמור שבירך אותי בבוקר טוב בארוחת-בוקר במלון אירופי: "הידעת שעגבניות שרי הן המצאה ישראלית?!", הרי שהיו לי בוודאות עכשיו כבר יותר מחמישה שקלים!.

את היתרון כשמדובר בילדים, כמדומני שאין אפילו צורך להסביר: גם סרבני-ירקות מושבעים מתרככים מעט אל מול העגבנייה-הדובדבנית הזאת.

אלמנט הבריאות הוסיף להנחות אותי גם בבחירת הקינוחים: סלט-פירות מרענן הוא בעיני פריט-חובה בתפריט הקינוחים של ארץ חמה ושופעת פרי ומאחר שאין חגיגה בלי עוגה (ככל הנראה המשפט המוכר ביותר בכל פועלה הספרותי של סמדר שיר), הלכתי גם על עוגת גזר בחושה, טעימה מאוד ולא מתוקה מדי – כשהחיסרון היחידי שלה בעיני הוא שהיא חייבת לצידה כוס של קפה חזק וטרי, עניין שבפיקניק עירוני הוא פתיר בקלות.

עוגת גזר בחושה, טעימה מאוד ולא מתוקה מדי. צילום: אייל טואג

הלוקיישן, אני מודה, היה שילוב של בחירה מודעת עם פשרה גיאוגרפית: חיפשתי מקום בטווח-הליכה, כזה שהילדים יוכלו לחבור בו אלי ללא צורך בהורה-מלווה.

הלכתי על שדרות רוטשילד, בחלק שממערב לרחוב אלנבי: יש כאן בריכה – ולידה מצבה מיוחדת לראשוני-העיר, עם שמות שירטיטו את ליבו של כל מי שטרח מעט על ההיסטוריה של תל-אביב, ויש כאן גם את פסל המתכת של מאיר דיזינגוף רוכב על סוס, פסל שתמיד מצליח להצחיק אותי: בחו"ל רואים תמיד פסלים של גיבור-חיל על סוסו וחרב שלופה בידו, ואילו ראש העיר הראשון של תל-אביב חבוש כאן במגבעת וחמוש בז'קט – היש גיבור תל-אביבי מזה?

פיקניק אורבני בשדרות רוטשילד. צילום: אייל טואג

ממול, בצד המספרים הזוגיים של השדרה, נמצא החלל שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – וזו הזדמנות נהדרת להכניס קצת ערכים-מוספים לארוחת הבוקר שלנו: מסיפורי קוממיות לקטנים – ועד לדיון ביחסים המורכבים שבין מדינת ישראל למדינת תל-אביב, עם הגדולים יותר.

הנה כי כן, יום שהתחיל בחדר-הכושר הפך לארוחת-בוקר לילדים שכורי-החופשה ואפילו לשעת-תרבות קטנה ולא מעיקה בעליל.

ובימי חופשת-הקיץ, נדמה שיותר מכך אי אפשר לבקש...

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

***