גבר עם סלים - הג'וב האיטלקי

הו איטליה, איטליה – כמה שאת יפה וכמה שאת טעימה וכמה פעמים שכבר ביקרתי אצלך – ואיכשהו, משהו התפקשש במערכת היחסים בינינו.

לו הייתי צריך להשיב מיד מהי העיר היפה ביותר בעולם בעיני, הייתי בוחר בשתי הידיים ברומא. הפרנקופילים בינכם וודאי עוינים אותי עכשיו על שלא בחרתי בפריז, אבל אני חייב להסביר: כל מערכות היחסים בחייו של גבר, לפחות בעיני, משולות למערכות היחסים שלו עם נשים – ואם להמשיך את הדימוי הזה, הרי שפריז היא סופר-מודל שיצאה היישר מהקטלוג החדש של ויקטוריה-סיקריט: יפה, חתיכה, עוצרת-נשימה, אבל איכשהו – גם אם מדובר בסטריאוטיפ – אתה מסתפק ב "לראותה בלבד". אולי משום החשש שמא תידחה על הסף, או אולי מפני שנראה לך, בעל דעות-קדומות שכמותך – שלא יהיה לכם על מה לדבר.

לעומתה רומא מציתה בי לא רק את התשוקה, אלא גם את הרומנטיקה: היא האישה היפה שאחרי שאשתה עוד דרינק אעז לגשת ולדבר איתה, כי משהו בה אומר לי שנמצא על מה לשוחח, לצחוק, לשתות עוד דרינק ביחד – ואז לצאת לטיול רגלי בין פיאצות נוראות-הוד.

אז כן, יכול להיות שראיתי יותר מדי סרטים של פליני, אבל רומא, למקרה שלא הבנתם, עושה לי את זה.

ההיסטוריה האיטלקית שלי

והנה, למרות הדעה-הקדומה הזאת, מערכת היחסים שלי עם איטליה רבתי ורומא בפרט, ידעה עליות ומורדות שהיו ממוטטים כל קשר זוגי:

ביקרתי בה לראשונה ב 1986, עת סיימתי את התיכון. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל לבדי – וברומא פגשתי את מי שהייתה אז חברתי. בילינו כמה ימים ברומא, המשכנו לפירנצה (לעולם לא אשכח את יופייה שהכה אותי בתדהמה), ממנה לוונציה, ירדנו דרומה עד לנאפולי וסורנטו – ושבנו לרומא כדי לחזור ארצה.

היה כיף גדול, אבל בינינו – הייתי צעיר מכדי ליהנות מהקולינאריה המקומית: פיצה או מנה של ספגטי קרבונרה עשו את העבודה – ושתיהן לא השתוו אפילו למקדש-האוכל (בעיני נער ישראלי של קיץ 1986) ששכן ליד המדרגות הספרדיות: מקדונלנדס – שבאותן שנים הייתה הפריבילגיה הקולינארית הבלעדית של מי שטייל בחו"ל...

אחר כך ביקרתי בה עוד פעם אחת עם הגברת שלא ממש אוכלת, כך שלמעט מרק מינסטרונה אלוהי במסעדת פועלים ש"קפצה" עלי ברחוב, לא ממש הפלגתי על נהרות של רוטב עגבניות טרי – ועוד ארבע או חמש פעמים בענייני כדורגל. אכלתי במילאנו לפי המלצות של כמה חברים וגם ברומא, אבל רק בטורינו – מכל ערי איטליה – אני יכול להעיד שאכלתי ארוחה שביטאה את מה שיש לאיטליה להציע אולי יותר מכל ארץ אחרת (בתחרות קשה עם צרפת וספרד): חומרי גלם שלא צריכים כמעט התערבות של שף, למעט מעט מלח ושמן-זית...

חומרי גלם שלא צריכים כמעט התערבות של שף, למעט מעט מלח ושמן-זית. צילום: אייל טואג

דווקא בנושא חומרי הגלם הלך לי קצת יותר טוב מאשר בתחום המסעדות: בנסיעה משפחתית לאגם גארדה לפני כשמונה שנים, הייתי שולח את המשפחה לשופינג, נכנס לסופרמרקט – ומבלה שעה שלמה בין גבינות ונקניקים, עשבי-תיבול ויינות. תענוג.

כך אנחנו מתנהלים כבר כשלושים שנה מבלי להצליח לקדם את מערכת היחסים הזאת במילימטר, אפילו אחרי מספר דו-ספרתי של ביקורים: על כל בקבוק יין שעליו עפתי, נפלתי עם אחר. על כל מסעדה טובה שבה נהניתי, נפערה מתחת לרגליי מלכודת-תיירים – והייתה גם טראומה עסקית אחת וגמר צ'מפיונס אחד שבו ניגפה מנצ'סטר יונייטד שלי בפני ברצלונה... אתם רואים? לא קל להיות גבר שאחרי לילה סוער ברחובות רומא מתעורר למיטה ריקה! אז עד שתגיע החוויה האיטלקית המתקנת שלי בארץ המקור, לא נותר לי אלא לנסות את מזלי במעדניה הכי קרובה לרומא: הדליקטסן.

עד שתגיע החוויה האיטלקית המתקנת שלי בארץ המקור, לא נותר לי אלא לנסות את מזלי במעדניה הכי קרובה לרומא: הדליקטסן. צילום: אייל טואג

פרשוטו, קמפרי וצרעות

את הרכבת הסל התחלנו עם פרובולונה, אחת המפוארות שבגבינות איטליה. ההיסטוריה של הגבינה הזאת מתחילה בדרום איטליה והתפשטותה לצפון הגיעה רק בתקופת הרנסנס. יחד עם זאת, מקור מרבית גבינות הפרובולונה שמיוצרות כיום הוא בצפון-איטליה. אני מת על הגבינה הזאת, בעיקר על הגושים שנראים כאגס ותלויים על אנקולים. בבית אני צולה אותה בתנור: עם פירות ולעיתים פשוט כפי שהיא. בפיקניק החלטתי שהיא תהיה לי טעימה עם המנה הבאה שהכנסתי לסל: תאנים.

תאנים הם אמנם גידול ארץ-ישראלי מובהק מימים ימימה, אלא שאיכשהו הפרי הזה נראה לי תמיד מושחת... משהו שיאה לקיסר רומי למשל, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שדגמתי כמה מהן: הסיבה החשובה יותר הייתה שראיתי בהן מעין חיבור טבעי למנה הבאה - פרשוטו.

הפרשוטו הוא אחד מסמלי צפון איטליה. השוק האיטלקי, הטעים והמאוד לא כשר הזה הוא אחד מנתחי הבשר הקר המעולים וגרסת ה"סן-דניאל" שלו, נופלת אולי אך במעט מחמון "איבריקו" מגזע ה"פאטה-נגרה". חוץ מזה – ולמרות שהמהדרין נוטים לאכול אותו דווקא עם מלון-קר, אני אוהב אותו עם פרי עדין יותר כמו תאנה.

הפרשוטו הוא אחד מסמלי צפון איטליה. השוק האיטלקי, הטעים והמאוד לא כשר הזה הוא אחד מנתחי הבשר הקר המעולים. צילום: אייל טואג

אני מקווה שלא איחשד בחוסר טעם מוחלט אם אומר שעם כל הכבוד לפרוסות הדקיקות של הפרשוטו המובחר, הרי שבעיני איטליה היא סלמי מילאנו: שמנמן אף יותר ממני והמילוי האולטימטיבי לכריך – שדי למרוח בו חמאה איטלקית מלוחה שגם אותה נטלתי מהמעדנייה של ה"דליקטסן" או לרצף בעגבניות שרי מיובשות בשמן-זית ולנשנש בצד.

עגבניות שרי מיובשות, מושרות בשמן זית ותבלינים. צילום: אייל טואג

חמאה איטלקית מלוחה. צילום: אייל טואג

אני מקווה שלא איחשד בחוסר טעם מוחלט אם אומר שעם כל הכבוד לפרוסות הדקיקות של הפרשוטו המובחר, הרי שבעיני איטליה היא סלמי מילאנו. צילום: אייל טואג

ארטישוק א-לה רומנה, כדי להרגיש שאתה באיטליה. אגב כריכים, את אלה של הפיקניק האיטלקי שלי הכנתי על לחמניות חלב ארוכות. לא לחם מלא, לא כפרי, לא כוסמין ולא שאר מריעין-בישין – הרי ממילא אם הייתי בקטע של בריאות גרידא הבוקר, כנראה שהייתי נמנע גם מהחמאה והסלמי...

ארטישוק א-לה רומנה, כדי להרגיש שאתם באיטליה. צילום: אייל טואג

סל פיקניק איטלקי. צילום: אייל טואג

כדי לא להתנפל על הבשרים הקרים, ערכתי לי את הפיקניק כך שייפתח בגריסיני שאותו טבלנו באיולי-פפריקה, רק כדי שיהיה לי תירוץ לרוקן את הבקבוקים המוכנים של הקמפרי סודה – אחד המשקאות האהובים עלי (עוד לפני שנדרשים לצורה המעוצבת-להפליא של הבקבוקים, אחרי הכל – איטליה היא לא רק מעצמה קולינארית אלא גם אלופת העולם בעיצוב) ואחת הדרכים הטובות ביותר להילחם בחום שבחוץ.

ערכתי לי את הפיקניק כך שייפתח בגריסיני שאותו טבלנו באיולי-פפריקה. צילום: אייל טואג

  קמפרי סודה בבקבוקים מעוצבים להפליא, אחרי הכל – איטליה היא לא רק מעצמה קולינארית אלא גם אלופת העולם בעיצוב. צילום: אייל טואג

מסביבי המתה הגינה הציבורית של קריית-ספר מילדים שיכורי חופשה והורים טרוטי עיניים, אולי לא שילוב אידיאלי לפיקניק של אדם שילדיו כבר בגרו, אלא שלמזלי הטוב, הגינה המטופחת מסביב פיצתה על הכל.

התמקמתי לי בקרבת הבריכה האקולוגית וכטוב לבי בדליקטסים ובקמפרי, התנמנמתי מעט ולרגע הצלחתי לשכוח שאני בתל-אביב ולא על גדות אחד האגמים שבצפון-איטליה...

פיקניק איטלקי מושלם שלרגע הצליח להשכיח את העובדה שאנחנו בתל-אביב ולא על גדות אחד האגמים שבצפון-איטליה.צילום: אייל טואג

ואז התחשק לנו מתוק ופתחתי את הטירמיסו, אחד הקינוחים האהובים עלי דווקא משום שיש בו משהו פחות מתוק ומעט בוגר יותר - עם השילוב הקליל בין קצף הביצים וגבינת המסקרפונה, רק שלמרבה הצער גם הדבורים שבסביבה חשבו כך, ומילא הדבורים: בעקבותיהן באו אויבותיהן הגדולות – הצרעות שעטו על הטירמיסו והניסו אותנו בבהלה מהגינה.

ליד כל פיקניק-איטלקי טעים להפליא, מחכה צרעה שרוצה לגזול מאתנו את הטירמיסו. צילום: אייל טואג

הוא שאמרתי: ליד כל מסעדה איטלקית טובה מחכה מלכודת-תיירים, וליד כל פיקניק-איטלקי טעים להפליא, מחכה צרעה שרוצה לגזול ממני את הטירמיסו... כך שלא נותר לי אלא לחזור לנקודת המוצא של הפיקניק הזה, לאמור: הו איטליה, איטליה – כמה שאת יפה וטעימה - מתי כבר תתני לי להתעורר לצידך בחיוך.

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

אייל טואג, צלם אוכל, פורטרטים ורכבים עבור מגזינים ועיתונים, בארץ ובעולם. צלם קמפיינים עבור חברות בנלאומיות וחברות מקומיות.

***