גבר עם סלים - בדרך אל הים

"רק אני ואנוכי נורמלי מכולם" פיזמתי לעצמי את השיר שמתנגן בי בכל פעם כשאני בדרך אל הים, אבל האמת היא שאין שום דבר נורמלי בחודש אוגוסט בישראל.

אל דאגה, זה לא עוד טקסט מתבכיין על החום והלחות כלומר, קצת כן – כי נכון שהם לא נעימים, אבל אם להיות הוגן, זה נראה לי מחיר ראוי לשלם על כך שבינואר למשל, בעוד "קבוצת ההתייחסות" המערבית שלנו קופאת מקור, אנחנו עדיין מסתובבים בטי-שירט.

אז לא על החום ולא על הלחות – ובכל זאת על הקיץ – או ליתר דיוק על חופשת הקיץ.

מה כבר לא נאמר ונכתב על הפער הבלתי-אפשרי בין ימי החופש של הילדים (יותר משלושה חודשים בשנה!) לבין ימי החופש של ההורים (אפילו לא שבועיים) בישראל. אז ממש כמו מזג האוויר שבו פתחנו, נדמה שלמדנו לקבל גם את הפער הבלתי-נסבל הזה בהשלמה ואנו עסוקים בהרכבת הפאזל הישראלי של ימי הקיץ: קייטנות שהן בדיוק כמו גן רגיל, רק עולות כפליים... סבים וסבתות, התארגנות בין ההורים מהגן או הכיתה – והלהיט הישראלי הבלעדי: ילדים במקום העבודה... נכון שההורים לא ממש עובדים ונכון שהילדים משועממים ונכון שאתה אמור להסביר פנים לצווחנים של אנשים אחרים בפינת הקפה ולמלמל כל מני "איזה מותק" ו "מקסימים בחיי" ועוד משפטים שמשמעותם למעשה היא: "תראו, בחודש אוגוסט אני בקושי מסתדר עם הילדים שלי שאני אוהב אהבת-נפש, אז תחסכו ממני בבקשה את המטומטמים הקטנים שלכם". חופשת קיץ זה כיף.

אלא שיותר מכל אותם זיגזוגי-לו"ז של חודש אוגוסט, נדמה שהפגיעה הרעה של חופשת הקיץ שהיא הכל חוץ מחופשה, היא הלך הרוח שלנו: עד שאנחנו כבר לוקחים יום חופש כדי לבלות עם הילדים ביום שאין לנו עבורם שום סידור אחר, אנחנו מגיעים אליו שחוקים ועייפים, מעמידים את עצמנו לרשות הגחמות שלהם – ונושאים מבט נוגה על השמיים הלחים, ביודענו כי חגי תשרי, גם בשנה מעוברת, מחכים ממש מעבר לפינה – ושיש מצב שעד שמחת תורה, נידרש לאשפוז-בכפייה.

מה הקשר בין כל זה לאוכל טוב? האמת היא שיש – ואני מבטיח לכם שאם תקראו עד הסוף, יש סיכוי שתצליחו לראות את האור בקצה החור של הבייגל.

תחנה ראשונה – קפה של בוקר

אחת הבעיות הראשונות בבילוי יום של חופשת קיץ עם הילדים היא שאנחנו נוטים למחוק בו לגמרי את הצרכים שלנו. מה קרה? לנו לא מגיע ליהנות מיום חופשי? אז מה אם הילדים בסביבה? זה לא אומר שאי אפשר לנסות.

תחנה ראשונה – קפה של בוקר בבייקרי צפון דיזנגוף. צילום: אייל טואג

מלבישים את הדרדקים בבגדי ים, צוררים קצת מתנפחים ומגבות בתיק ו... הולכים לשתות קפה! כך מצאתי את עצמי יושב בבוקר יום חול של חופשה בבייקרי (צפון-דיזנגוף, דיזנגוף 260): קפה, מאפה ועיתון... כלומר, לא אצייר תמונה פסטורלית מדי, אלא רק אומר שמאפה טרי הוא משהו שיעסיק אפילו ילד הלום-חופשה למשך עשר דקות, שבהן – לפחות במקרה שלי, הצלחתי לדגום פעמיים אספרסו ובורקס נחמד וטרי עם נגיעות של חציל.

מאפה טרי הוא משהו שיעסיק אפילו ילד הלום-חופשה למשך עשר דקות. צילום: אייל טואג

אם הילדים עוד לא על קוצים, אפשר לנסות לשלב גם איזה מיץ, בזמן שהם מלטפים את הכלב של ההוא שיושב מימינך ובעיקר – בזמן שמכינים לך את הבייגלים לתחנה הבאה: הים.

בייגלים טריים בבייקרי צפון דיזנגוף. צילום: אייל טואג

יונתן מכין לנו את כריכי הבייגל, בדרך לתחנה הבאה: הים. צילום: אייל טואג

תחנה שניה - עם הגב לים

לקחנו כריך בייגל אחד עם גאודה, כריך אחד עם סלמון מעושן, מארז אחד של אבטיח חתוך, אחד עם מלון ("פילה מלון ופילה אבטיח" אמר הגדול שכנראה לא נפל רחוק מהעץ) ושני בקבוקים עם תה קר. כולם נארזו באריזות יפות, בתוספת מפיות - ומקץ עשר דקות של הליכה באוויר הבוקר ה"כמעט-סביר" הגענו לחוף "מציצים".

בדרך אל הים עוצרים בבייקרי צפון דיזנגוף. צילום: אייל טואג

חתיכת נוסטלגיה יש על החוף הזה, למרות שהמלתחות המפורסמות כבר מזמן לא כאן ומהצריף של אביגדור (או של גוטה, תלוי אם באתם מהמוזיקה או מהקולנוע) נותר רק רמז לימים שהיו ואינם, אבל מה שחשוב עבור הילדים שלכם הוא כמובן רק רצועת חוף רדודה כזאת שאפשר להשתכשך ולשחק בה כשאבא מסתפק בלהשגיח מרחוק.

תה קר, ים שקט, מים רדודים והשלווה היחסית של שעת בוקר באמצע השבוע. צילום: אייל טואג

אני אמנם מלא מאותו בורקס זכור לטוב, אבל אין כמו הים בכדי לפתח תיאבון – ומקץ שעתיים של משחקים על החוף, רגע לפני שאתה מאפשר להם ארטיק במחיר של ארוחה במסעדת-שף, הם יושבים, נחמדים שכאלה, כל אחד אוחז את הבייגל שלו ושניהם מקנחים באבטיח (עוד קצת נוזלים הרי לא יזיקו) בעוד אתה מחסל בצל את התה הקר והמלון (ע"ע "נוזלים" מהשורה הקודמת).

כריך בייגל אחד עם גאודה, כריך אחד עם סלמון מעושן, מארז אחד של אבטיח חתוך, אחד עם מלון ושני בקבוקים עם תה קר. צילום: אייל טואג

השילוב של הים השקט, המים הרדודים והשלווה היחסית של שעת בוקר באמצע השבוע, מאפשר לך להשפיל עין אחת לעבר הנייד, להשיב בכל זאת למייל דחוף אחד, לדחות בזעף את כל האחרים שמעזים להציק לך בחופשתך ובעיקר להביט על הילדים – כמה הם חמודים ככה, על רקע הכחול הגדול.

תחנה שלישית – מי רוצה להיות שף איטלקי?

אחת הבעיות המוכרות לכל הורה היא טקטיקת הנסיגה המורכבת מהים לכיוון הבית... כשהם קטנטנים, שום דבר לא יעזור: אפילו השהות הכי נעימה בחוף הים מסתיימת בזעקות קורעות לב של הזאטוטים, אבל כשהם גדלים מעט, למדתי שהדרך הקלה ביותר לחזור הביתה בשלום, היא דרך הצבת-אתגרים. למשל תכנית הריאליטי הידועה– מי רוצה להיות שף איטלקי?

מי רוצה להיות שף איטלקי? צילום: אייל טואג

טוב, תראו – זה לא שאני הולך באמת לתת להם לבשל. כלומר, אני בעד, אבל ביום החופשה הזה שהוא גם שלי, אין לי כוח לטרוח על הסירים ועוד יותר מכך – אין לי כוח לנקות אחרי שהם ינסו לבשל. זה לא שלא ניסיתי, אבל אחרי שהקירות במטבח נראו כמו הציורים האלה שאני אף פעם לא מבין, החלטתי לחכות איתם עוד כמה שנים – עד שהרצון "לבשל כמו אבא" יפגוש את הקואורדינציה המתפתחת שלהם בנקודה נכונה יותר.

בינתיים אנחנו עובדים על "קטנות": טוסט, פתיתים, קוסקוס משקית...

בעזרת ה"בייקרי" הצלחתי לסגור גם את הפינה הזאת כשהמוצרים המוכנים (או החצי-מוכנים, הסבר מיד) של הדליקטסן הגיעו אל המדפים המצוננים בזמן שאנחנו היינו בים:

לקחנו פיצה "חצי אפויה", גבינת מוצרלה, לזניה מוכנה, סלט פסטה קר ומשהו מתוק לקינוח.

בעזרת הבייקרי הצלחתי לסגור ארוחת ערב ברגע, כשהמוצרים המוכנים (או החצי-מוכנים, הסבר מיד) של הדליקטסן הגיעו אל המדפים המצוננים בזמן שאנחנו היינו בים. צילום: אייל טואג

הגענו הביתה – ובזמן שהנוער החלוצי הלוחם שטף מעליו ומהצעצועים את שאריות החול, אני כבר הכנסתי את הלזניה לחימום בתנור. את הפיצה הנחתי על השיש – ולידה את הגבינה.

הדרדקים – שאבא הבטיח להם "מאסטרשף" בבית כפיצוי על מוכנותם לנסיגה חד-צדדית מרצועת החוף, כבר עטו על עצמם מגבות כסינרים – ובעיקר ארשת של חשיבות עצמית. כסו-שף, התפקיד שלי היה לעזור להם לפזר באופן אחיד יחסית את המוצרלה, ולהכניס ברוב טקס לתנור – שממנו הוצאנו זה עתה את הלזניה הלוהטת.

התפקיד שלי היה לעזור להם לפזר באופן אחיד יחסית את המוצרלה, ולהכניס ברוב טקס לתנור. צילום: אייל טואג

במדף עטור מוצרי הדליקטסן שנמצא בבייקרי צפון דיזנגוף, אפשר למצוא גם לזניה. צילום: אייל טואג

בזמן שהמרכיבים השונים בתנור מתלכדים לפיצה שתכה בקלות כל פיצה מוזמנת, נתתי להם לטעום ולהביע את דעתם המלומדת אם צריך לחזק את התיבול בעזרת בלסמי ושמן-זית – וערכנו את השולחן.

סלט פסטה עם עם עגבניות קלויות, זיתים ובזיליקום. צילום: אייל טואג

סלט קינואה, עדשים, לימון כבוש, בצל ירוק, פטרוזיליה ונענע. צילום: אייל טואג

בתוך שנייה הפכו השפים הצעירים לסועדים (כמובן אחרי שתועדו למטרות הפגנת הורות-טובה בפייסבוק, אלא מה), רק שהפעם, מאחר שהם אחראיים לתוצרת, ללא הפוזה המתנשאת של מבקר-המסעדות שלפחות אחד מהם כבר מסגל לעצמו.

מה אומר? קודם כל – זה היה טעים בטירוף. כי בואו ונודה: העובדה שלמדנו להעריך גם טעמים אחרים עם השנים וההתנסויות הקולינאריות, לא פוגעת כהוא זה בהנאה הילדותית ובשמחה המתפרצת שלנו אל מול פיצה טרייה, לזניה שזה עתה יצאה מהתנור, סלט בורגול ועשבי תיבול וסלט פסטה קריר וקליל, הגרסה הקולינארית של המזגן.

ארוחה משפחתית ללא טרחה. צילום: אייל טואג

אחר כך הם פשוט התעלפו... ומאחר שגם אני הייתי עייף מכל החופשה הזאת, החלטתי שאני מוכן לשלם את המחיר בדמות ערנות מוגברת בשעות הערב – והלכתי לעשות משהו שלא עשיתי כבר מזמן: להניח את הראש לשעה...(רגע אחרי שדגמנו כמה מהקינוחים כמובן)

רגע לפני שנת הצהריים, אקלייר שוקולד, אקלייר וניל ומקרונים צבעוניים. צילום: אייל טואג

אז מה היה לנו ביום החופשה המשפחתית? קפה ומאפה, בייגלים, פירות ותה על החוף – וארוחה איטלקית מושלמת שהכנו "חצי בעצמנו" בבית.

למרות שאכלנו כמו שצריך, נדמה שהאוכל כאן הוא לא העיקר, אלא העובדה שהצלחנו להפוך יום חופשה שנראה בהתחלה קצת מאיים – ליום כיף אמיתי!

מתוקים שלי, אבא אוהב אתכם מאוד, אבל מתי כבר תחזרו ללמוד?

בייקרי צפון דיזנגוף

דיזנגוף 260 תל אביב

03-6165379

א-ה - 20:00 - 7:30

שישי - 17:00 - 7:30

שבת 14:00 - 8:00

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

אייל טואג, צלם.

***