גבר עם סלים - ואם ביום שלישי לא בא לי?

הנה וידוי קטן: הבישול הוא אחת מאהבותיי הגדולות. אני יכול להתחיל את יום שישי בשעת בוקר מוקדמת בקניות – ואת יתר השעות להעביר במטבח, בעיקר בחורף. אלה שעות שחולפות לי ביעף, עד שאין דבר נעים יותר עבורי מלגלות לפתע שתמה מלאכתי (למעט דברים שיש להתקין כמה דקות לפני שמתיישבים אל השולחן) – ועמה תם בקבוק היין שפתחתי אי שם לפני הצהרים... לוח-הזמנים מאפשר לי מנוחה קלה בטרם אדרש שוב למטבח, ובעוד כשעה, אחרי מקלחת ושינה קצרה, אקום לבית מלא ניחוחות מהסירים שחלקם עדיין מבעבעים על הכיריים ואוכל לחלוץ את הפקק מעל עוד בקבוק יין, הפעם זה שימשיך גם אל הארוחה.

לצערי התענוג הזה שמור לי בעיקר לסופי-השבוע שבהם זמני בידי ולחופשות שבהן כבר מזמן עברתי מלינה במלון ללינה בדירה מצוידת במטבח – כי בעיני לפקוד שוק מקומי, סופרמרקט שכונתי או מעדנייה מקומית עמוסה ב"דליקטסים", הם אטרקציות תיירותיות גדולות לא פחות ממוזיאונים ומונומנטים ארכיטקטוניים.

הכיכר הלבנה

לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי שלא תחשבו שאני מפונק או עצלן, כדי שאומר שלפעמים לא בא לי לבשל. זה יכול להיות בסוף שבוע סוחט או חם במיוחד שבו המטבח, מגרש המשחקים הפרטי והאהוב שלי, הופך לטריטוריה שלא בא לי לפסוע בה. כל זה עובר כמובן אחרי יום או יומיים, אבל במהלכם אני מעדיף לאכול בחוץ, להזמין אוכל הביתה או פשוט – כפי שנגלה מיד – להצטייד בסל עמוס במאכלים מוכנים ולצאת אל מקום נעים. כמו למשל רחבת "הבימה".

לפעמים אני מעדיף לאכול בחוץ, להזמין אוכל הביתה או פשוט להצטייד בסל עמוס במאכלים מוכנים ולצאת אל מקום נעים. כמו למשל רחבת "הבימה". צילום: אייל טואג

נדמה שאין בעיר מתחמים יותר שנויים-במחלוקת מהכיכר הזאת: היא אמנם נאה למראה, לבנה, מטופחת ובוהקת – ובמרכזה גינה שקועה צבעונית ויפה, אבל... למרות שבחודשי החורף היא מאופיינת בניצול מקסימלי של החום ומאפשרת לבאים בשעריה ליהנות מקרני השמש הנעימות, הרי שבחודשים החמים, היא מזכירה לי שטח פתוח מימי הצבא, כזה שבו אתה חשוף לאש-אויב ושיש לחצות במהירות האפשרית, עד למחסה המוצל הבא...

אז ביום שכזה שבו המטבח נראה לי לפתע מאיים, ניצלתי את העובדה שאפילו הסתיו ההולך ודועך לאיטו, התחשב בי במזג נעים-יחסית, שמתי פעמי אל הדליקטסן - ומשם אל אותה כיכר מרוצפת בלבן.

ביום שכזה שבו המטבח נראה לי לפתע מאיים, שמתי פעמי אל הדליקטסן. צילום: אייל טואג

את הביקור ב"דליקטסן" התחלתי ממש מול דלת הכניסה, במקרר שנמצא בסמוך לגבינות והבשרים הקרים, מקום משכנם של הסלטים המוכנים. העמסתי אל הסל פרוסות חציל אפויות בתנור עם חומץ ופטרוזיליה. אני אוהב גדול של חצילים, מאכל שלא נגעתי בו עד לימי נערותי. מריבות ועד מאפים ממולאים בבשר, קלויים עד פיח על אש גלויה, מעורבים במיונז, בטחינה, "טבעי" כמו שנהוג לקרוא לו בחוגים מסוימים, רומני, יווני, פרוס, בקוביות, עם עגבניות ובמוסקה – ובטח אפילו הרשימה הארוכה הזאת השאירה על רצפת חדר-העריכה כמה שימושים אפשריים נוספים לירק הרב-גוני הזה.

אני אוהב גדול של חצילים: קלויים עד פיח על אש גלויה, מעורבים במיונז, בטחינה, "טבעי" כמו שנהוג לקרוא לו בחוגים מסוימים. צילום: אייל טואג 

אם לא הייתי ברור עד עכשיו, אז אני די אוהב חצילים – ונטלתי מהם לפיקניק העירוני שלי.

שתי אצבעות מהחציל, גם בגן-הירק וגם במקרר "המוכנים" של הדליקטסן, מצאתי את הפלפלים. בניגוד לחציל שכמעט שלא תהיה ארוחה שבה הוא ייעדר משולחני, יחסי אל הפלפלים הוא מורכב יותר: אני מת על טעמם הטבעי שיודע לפלרטט היטב עם מתוק ומלוח, עם חמוץ וחריף – ועדיין אני לא צורך מהם מספיק. למה? כי תהליך הקילוף גוזל ממני זמן יקר: לקלות, לאטום בעודם חמים, לקלף – ורק אז לתבל, הוא לעיתים עניין שקצת גדול עלי: או שאני מאבד את הסבלנות לחכות שיצטננו וממהר לפתוח את השקית עד לרמת הכוויות בקצות האצבעות או שאני מאבד סבלנות באמצע הקילוף לנוכח קליפה שמתעקשת להיצמד לאחד העיקולים בדפנות הירק ו... בקיצור: אני תמיד שמח לגלות מישהו שמוכן לעשות את העבודה המעצבנת הזאת עבורי – אז העמסתי אל סלי גם כלי עם פלפלים אדומים וירוקים עם חומץ, שום ואורגנו – כמה פשוט – ככה טעים.

העמסתי אל סלי גם כלי עם פלפלים אדומים וירוקים עם חומץ, שום ואורגנו – כמה פשוט – ככה טעים. צילום: אייל טואג

געגועי לציפי שביט

אם שתי המנות הראשונות שלי הן כמעט מובנות-מאליהן, הרי שהירק הבא סובל מיחסי-ציבור רעים עד כדי כך שנדמה שרוב הציבור פשוט לא מכיר בערכו כשחקן לגיטימי וטעים בכל צלחת אנטיפסטי.

אני מתכוון כמובן לדלורית – אותה דלעת קטנה ונחמדה שקיבלה את שמה הנוראי אי שם בתחילת האייטיז, בליווי קמפיין –השקה בכיכובה של ציפי שביט ושווקה כירק אידיאלי לארוחה דיאטטית, נו באמת – מי ירצה לאכול משהו כזה שלא במצוות הדיאטן? אבל האמת היא שדלורית היא יופי של חומר גלם – גם כתוספת למנות חמות, גם כבסיס (כאשר פורסים אותה לאורך ומנקים את תכולתה) למילוי – בגבינות, בשרים ועוד – אבל גם כמנה קרה, כמו לקראת הפיקניק שלנו – אליו הגיעה לבושה בשמלת יוגורט משובצת בגרעיני דלעת...

הירק הבא סובל מיחסי-ציבור רעים עד כדי כך שנדמה שרוב הציבור פשוט לא מכיר בערכו כשחקן לגיטימי וטעים בכל צלחת אנטיפסטי. צילום: אייל טואג

אנטיפסטי, אפילו חלקי, לעולם לא יהיה שלם בלי תפרחת יפה של כרובית, עוד ירק שמקבל באהבה כמעט כל מה שעושים לו – בהסתייגות אחת: התפרחת העדינה שלו דורשת טיפול עדין: בשל, טגן או קלה אותו יתר על המידה – ותאבד את התפרחת המקסימה לטובת מחית משעממת. לשמחתי בדליקטסן נתנו לכרובית טיפול "אל דנטה", תיבלו בלימון ושמן זית – שני תוספים שאהובים עליה במיוחד – וארזו בקופסא. אז לקחתי...

עכשיו ברשותכם, נעבור לענייני מגדר: למרות שאני נהנה הנאה עצומה במקום שאך לפני דור או שניים היה שמור בלעדית לנשים, ולמרות שצריכת הבשר שלי הולכת ופוחתת עם השנים (כנראה שילוב של גיל עם ההכרה שבכל זאת יש בה משהו, בצמחונות), הרי שקשה לי לקיים מצוות פיקניק ללא כמה פרוסות של בשר קר... אולי זה הצייד הקדום שבי, אולי הקרניבור שהייתי בשנים עם מעט פחות קילוגרמים ו... תהיה הסיבה אשר תהיה: לא יכולתי להשלים את הקנייה שלי ללא 100 גרם של פרוסות רוסטביף מנתח משובח שטעמו הטבעי היה טוב כל-כך, עד שהיה די בכמה גרגרי מלח ופלפל כדי להפכו למעדן של ממש.

לא יכולתי להשלים את הקנייה שלי ללא פרוסות רוסטביף מנתח משובח שטעמו הטבעי היה טוב כל-כך, עד שהיה די בכמה גרגרי מלח ופלפל כדי להפכו למעדן של ממש. צילום: אייל טואג

מאחר שלא היה לי כוח להתחייב לבקבוק יין של ממש (אם כי סוג כזה של ארוחה מוכנה בטמפרטורת החדר יתאים מאוד כמעט לכל יין קל ופשוט) נטלתי מהמדף בקבוק של סנגרייה HOME MADE מוכנה. למרות ששתיתי בחיי לא מעט בקבוקי "הארד ליקר", בעיקר וויסקי וודקה, הרי שאני מאוד מחבב, במיוחד למטרות שתייה לאור יום, משקאות אלכוהוליים ופירותיים בעלי אחוז אלכוהול נמוך, כמעט בלתי מורגש. ה"באז" הנעים שמגיע איתם ישדרג כל מפגש וכל ארוחה והיכולת ללגום מהם מבלי להסתחרר לחלוטין, היא רק נקודת זכות נוספת.

אני מאוד מחבב, במיוחד למטרות שתייה לאור יום, משקאות אלכוהוליים ופירותיים בעלי אחוז אלכוהול נמוך, כמעט בלתי מורגש. צילום: אייל טואג

סרדין וחשבון

את הרכישה הבאה שלי אני חייב להסביר: קופסת סרדינים של "אורטיז". כן, אני יודע – סרדינים מזכירים לכם ימים שאולי הייתם מעדיפים לשכוח, הם (לכאורה) "מסריחים" ו (שוב, לכאורה) "מלכלכים" והאנושות נחלקת באופן די ברור למי ששונאים אותם ולמי שחושבים שהם מעדן – ואני מודה שבשנים מסוימות בחיי הייתי אי שם באמצע – זוכר עדיין בדאבה את הסרדינים של מנות-הקרב שהייתי נאלץ לאכול בתוך שבע דקות מטכ"ליות עם חלבה מפחית... ואחר כך לנגב את השמן במכנסיים של מדי האימונים שגם כך היו מגואלים בשמן רובים... הספק נגמר ברגע שגיליתי את "אורטיז", אחד מיצרני שימורי-הדגים הנחשבים בספרד – ובכל מקרה, הידוע שבהם. אי אפשר להשוות מוצר של "אורטיז" לכל מוצר דומה שקיים בסופרמרקט: הטונה, האנשובי ובמקרה דנן – הסרדינים, הם לא רק טובים וטעימים יותר (ויקרים יותר כמובן, אבל אוכל זה בריאות – ועל בריאות לא חוסכים!), אלא כמעט בבחינת מוצר אחר.

אי אפשר להשוות מוצר של "אורטיז" לכל מוצר דומה שקיים בסופרמרקט. צילום: אייל טואג

דבר אחד כדאי לזכור בנוגע לשימורי-דגים: הם משומרים בשמן... לפיכך, מי שלא רוצה לוותר על ההנאה שבטעמם, מומלץ שיצטייד היטב, כפי שעשינו אנו, לא רק בכלי האוכל המתאימים, אלא גם בלא מעט מפיות, אפילו הפשוטות מנייר סופג.

הזכרתי את הכלים – וכאן עלי להוסיף אולי שורה אודותיהם: בתוך כל ההתפעלות שלי מהאוכל,  אין כמעט פעם שלא אסור – אפילו לארוחה קלה של קפה וכריך ב"דליקטסן" מבלי לתור את מדפי הכלים: יפים, מיוחדים, שימושיים... לפיקניק שלנו נטלנו צלחות לבנות – שיתאימו לכיכר-הלבנה של העיר הלבנה, סכו"ם טוב ממתכת כבדה שהקנה לפיקניק מכובדות-בורגנית משהו, כיאה לאיכות המזון וללוקיישן התרבותי, וכוסות שיעשו כבוד לסנגרייה הקרה שבאמתחתנו.

בתוך כל ההתפעלות שלי מהאוכל,  אין כמעט פעם שלא אסור אל הקומה השניה, אל מחלקת הדלי הום. צילום: אייל טואג

את התקרובת השלמתי בעזרת לחם שאור לבן פרוס, אמנם אני אוהב לחם מלא, עם דגנים ועוד – אבל כשבא לי להתפנק, זה תמיד יהיה רק עם הלבן הזה שסופג באהבה את תיבולי האנטיפסטי, את שמן-הזית, החומץ והלימון שזלפו עליהם. כן, למעשה עלי להודות שאני מכור ללחם טוב ברמות שגורמות לי להשיב תמיד לשאלה הטריקית: "מה המנה האהובה עליך?" בתשובה קבועה: "כל מה שאפשר לגמור ברוטב שלה חלה שלמה!".

מאחר שגם ילדים היו מעורבים בפיקניק שלי, נטלתי מהמדף שתי עוגיות של שוקולד-צ'יפס – כמה ילדותי – ככה טעים ונעים.

מאחר שגם ילדים היו מעורבים בפיקניק שלי, נטלתי מהמדף שתי עוגיות של שוקולד-צ'יפס – כמה ילדותי – ככה טעים ונעים. צילום: אייל טואג

את כל הטוב הזה נטלנו אל כיכר הבימה, ערכנו לנו בין ריבוע דשא לערוגת-פרחים ונהנינו מכל ביס! יחד עם זאת, חשוב לציין שלא מוכרחים ליזום פיקניק כדי ליהנות משלל המנות המוכנות והמגוונות כל-כך: הן יפות לכל יום שבו לא בא לך להיכנס בעצמך למטבח, אך עדיין לאכול טוב, טרי ובריא.

את כל הטוב הזה נטלנו אל כיכר הבימה, ערכנו לנו בין ריבוע דשא לערוגת-פרחים ונהנינו מכל ביס. צילום: אייל טואג

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

אייל טואג, צלם אוכל, פורטרטים ורכבים עבור מגזינים ועיתונים, בארץ ובעולם. צלם קמפיינים עבור חברות בנלאומיות וחברות מקומיות.

***