והם חיו באוכל ואוכל

"מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו. "מה אתה אומר, חזרזיר?"

"אני אומר, מעניין איזה דבר מרגש יקרה היום?" אמר חזרזיר.

פו הנהן תוך מחשבה.

"זה אותו הדבר," הוא אמר.

מזמן לא נהניתי ככה מתחקיר לכתבה - במקום ערימת ספרי בישול, נברתי בספרי ילדים אהובים.

שמתם לב שבלא מעט סיפורי ילדים יש למזון תפקיד חשוב בעלילה? אני שמתי. כששאלתי את בנותיי איזה סיפורים הן מכירות עם אוכל, התשובה הראשונה היתה כמובן עמי ותמי. נושא האוכל הוא עמוד השדרה של הסיפור הזה – משפחה בחרפת רעב, פירורי לחם, ממתקים וקניבליזם. ומה הפלא? אוכל הוא ענין רציני ומרכזי בחיינו. חלק מהאנשים אוכלים כדי לא למות וחלקם חיים בשביל לאכול, לחלק מהאנשים יש מזון בשפע וחלקם רעבים ללחם. אין פלא שאגדות עם עוסקות בו וביחוד בזמנים קשים.

וברוח הזמנים, שערו בנפשכם מה היה עולה בגורלה של המכשפה, חברה מסורה מהשורה, אם היא היתה חובבת פרמקלצ'ר, שהבית שלה בנוי מחומרים ממוחזרים ומירקות ופירות. הילדים היו ניגשים לנשנש את הבית, מגלים שהוא לא עשוי ממתקים והמהומה היתה מתחילה דווקא כשעמי היה דורך בטעות על ערוגת הסלרי. או אז היתה מכריחה המכשפה את השניים לעזור לה לעשב את הגינה, להפוך את ערמת הקומפוסט ולקלטר את חלקת התבלינים.

ואם אנחנו כבר בתחום החקלאות, נזכרתי באמהּ של רפונזל שהיתה בשמירת הריון, שוכבת מסכנה במיטת חוליה, חושקת בעלי הקייל הקסומים הגדלים בגינת שכנתם המכשפה, שאם יש ספק מי פה חקלאי יותר טוב, אז אין ספק, המכשפה חקלאית יותר טובה מבעלה הגנן. החלק הזה בסיפור מעורר בזוגתי הצמחונית חשק לפרק איזה חסה טובה - כל אחד ואסוציאצייתו. הכרכרה של סינדרלה, לעומת זאת לא מעוררת בה תשוקה למרק קובה דלעת.

אצלי החשקים מתחילים דווקא בסיפור לא צפוי - שלגיה. הצייד מביא לאמהּ, המכשפה החורגת, לב של חזיר בר כדי להוכיח ש"טיפל בה". אינני יכול שלא לתהות מה קרה לשאר חלקי החיה. האם מולאה בפירות וברנדי ובילתה כמה שעות על שיפוד מעל מדורה, או שמא לפוייקה נכנסה עם יין וירקות שורש? למה משאירים את הקורא במתח?

לשייקה אופיר היה מערכון נפלא בו הוא עשה "סלט" מאגדות עם. הוא מספר איך אמא של כיפה אדומה שולחת אותה להביא אוכל לסבתא הטובה, שמזה חודש אכלה רק גרגרי יער. בסל היא שמה "מעט שומשומין, חומוס וטחינה, תפוחי עץ, שני סטייקים לבנים גדולים, עשויים טוב על האש. בקיצור, כל מה שקל היה לשיני התותבות של סבתא ללעוס". בימינו עתירי המוּדעוּת, היה על כפה אדומה להתחשב יותר בגילה המתקדם של סבתהּ ולדאוג לה למזון עשיר בסידן וסיבים תזונתיים, נטול מלח, נטול שומן, נטול רכיכות, נטול נטולות.

השף הבריטי הסטון בלומנטל (כן, הוא יהודי), גאון ופסיכופת קולינרי, הצליח לייצר כמה מאכלים ספרותיים במיוחד בארוחה ויקטוריאנית בסגנון אליס בארץ הפלאות. לאפריטיף הוא רקח "שיקוי שתה אותי" ורוד שטעמיו השתנו לתדהמת הסועדים משלוק לשלוק בין טופי, טוסט עם חמאה, פודינג, טארט דובדבנים והודו צלוי (אגב, בצ'ארלי בממלכת השוקולדה היה מסטיק עם אפקט דומה). המנה הראשונה היתה מרק "צב מדומה" שהוגש כשקיק תה בצורת שעון כיס מוזהב בכוס תה של הכובען המטורף. מנה עקרית היתה "גינת חרקים" ענקית שכל מרכיביה היו אכילים, כולל האדמה, החצץ, האבנים ובעלי החיים שנתנו לה את שמה. ולקינוח, גלידת תה ארל גריי, ג'לי תות, סמבוק ואבסינת וג'לי ירוק זוהר בחושך שהוגש רוטט ורוקד הודות לוויברטורים  (I shit you not!) ולקישוט, בלוני הליום עם תמצית אבסינת, שהסועדים שאפו בקול צפצוף והנאה.

כשפו הדב הולך לבקר את ידידו הטוב, ארנב, קצת לפני שנתקע בפתח המחילה שלו, ארנב שואל אותו האם ירצה דבש או חלב מרוכז עם הלחם שלו. פו כל כך מתרגש שהוא משיב "גם וגם!" וכדי לא להשמע גרגרן הוא מוסיף "אבל אל תטרח לגבי הלחם, בבקשה."

והם חיו בשמחה בכל אפטר.

***