שולחן לשישה

לך תאכיל את המשפחה כשדווקא היום לא מתחשק לך לבשל... ניר קיפניס במעשה שמתחיל בבלוק-קולינארי ונגמר כשכל המשפחה מחייכת מסביב השולחן

ונפתח בווידוי סוחט-דמעות: קוראים לי ניר קיפניס ואני מכור לבישול.

אם גם אתם כאלה, זה הזמן לקום ולחבק אותי, אבל גם אם לא – בואו תשמעו סיפור שיכול להציל לכם את אחת מהארוחות המשפחתיות הקרובות, ממש כך.

נתחיל בחלק הטוב: בישול עבורי הוא כמו תרפיה, הוא תמיד היה בעיני דרך להרעיף חום ואהבה על סביבתי – ולא פחות חשוב מכך – לקבל אותה בחזרה. עוד כנער אהבתי לבשל: התחלתי מ"קטנות" כמו טוסטים, חביתה וטחינה - ועם השנים (כך לפחות אני נוטה להאמין), התפתחתי למאכלים מורכבים יותר.

כדרכן של אהבות אחרות, גם האהבה הזאת נדונה להיות בבחינת "מצוות אנשים מלומדה": בימי רווקותי הסוערים או בימים שבהם היינו זוג-צעיר ונטול-ילדים, בישלתי רק בשם האהבה. לאט לאט הפכה האהבה הזאת למשימתית וממוקדת – לך תבשל גורמה כשהילדים צריכים בסך הכל סנדוויץ' לבית-הספר, לחטוף משהו בדרך ממנו אל החוגים או שהם סתם בגיל שבו רואים בשניצל ופתיתים את פסגת הקולינאריה...

לך תבשל גורמה כשהילדים צריכים בסך הכל סנדוויץ' לבית-הספר, לחטוף משהו בדרך ממנו אל החוגים או שהם סתם בגיל שבו רואים בשניצל ופתיתים את פסגת הקולינאריה...

בתוך הכתישה היום-יומית הזאת היו לי הארוחות המשפחתיות של שישי בערב למגדלור של בישול לשם הנאה: החל משלב "הליקוט" עם עגלת-קניות קטנה, מתכנן את הארוחה בראש – ומשנה את התפריט תוך כדי הקנייה: בוחר את הנתח למנה העיקרית, חושב כבר על סלטים משלימים, מריץ אופציות למנות ביניים – ואז שב הביתה, עורם את כל המרכיבים על השיש במטבח, קולף, קוצץ, בוחש, נותן לסירים לבעבע, "טועם" תוך כדי מן היין – ואט אט מתמלא הבית בניחוחות שמושכים את הילדים לכיוון המטבח ושולחים אותי לשעה של חסד למקלחת ולפעמים אף לתנומה קצרה, מותש מבישול ומיין, תנומה שממנה אני מקיץ רק בסמוך לשעת הארוחה, כדי להתקין איזה סלט טרי ולערוך את השולחן.

 

ואם ביום שישי לא בא לי?

למה אני משתף אתכם בכל זה? נורא פשוט, כי לפעמים ממש לא בא לי. אני מניח שאין בשלן שלא מכיר את התחושה המשתקת הזאת: המטבח, ספת הפסיכולוג שלי, נראה לי פתאום כ "ארץ לעולם לא", עד שאפילו הכנת כריך נראית לי משימה שנדונה לכישלון. מניסיון, יש כמה דרכים להתגבר על ימים שכאלה: הראשונה היא להיכנס למטבח ולבשל משהו פשוט, נניח פסטה זריזה עם "מה שמצאתי במגירה של הירקות" מוקפץ במחבת – עם מספיק שום, צ'ילי ושמן-זית, זה יהיה ממש לא רע.

הדרך השנייה היא להחליט שמזמינים פיצה למשל – שמחה לקטנים, מנוחה לבשלן-הביתי - ובא לציון גואל.

הדרך השלישית היא להחליט שיוצאים למסעדה.

הבעיה היא שכל הפתרונות הטובים האלה תקפים רק לימים ראשון עד חמישי שכן אם איתרע מזלך והבלוק-הקולינארי תקף אותך דווקא ביום שישי, מצבך חמור...

מארוחה שכזאת לא יוצאים ידי חובה בפסטה או פתיתים, גם לא עם סלט-ירקות וחביתה, בטח לא בהזמנת פיצה! גם האופציה של "לאכול-בחוץ" (כמו שהייתה אומרת אמי כשהבעת חלחלה מתפשטת על פניה, כאילו נאלצה למסור את ילדיה לאימוץ) היא כמעט בלתי-אפשרית: לך ותמצא עכשיו, ביום שישי בצהרים, שולחן משפחתי במסעדה שתצא אליה בנפש חפצה... אתה מריץ בראש שמות: בשרים, איטלקי, אסיאתי – ויודע שעם כל חיבתם של הבעלים ללקוח כמוך, אפילו לקרוב משפחה מדרגה ראשונה לא היו מוצאים שולחן בהתראה כה קצרה.

 

אווז הזהב

עלי להודות שבצר לי, ניסיתי במשך השנים פתרונות-דחק, כמו למשל להזמין המבורגר מאיזו המבורגריה נחשבת... זה היה טעים, אני לא אומר שלא, אבל לך תרגיש אווירה חגיגית של ערב-שבת מעל לצ'יפס וקטשופ... או למשל להקדים את ארוחת הערב במסעדה לשש תוך הבטחה שאנחנו מפנים את השולחן עד שמונה... אף אחד מהפתרונות הללו לא הניח את דעתי,  עד שנחשפתי לארוחות הייעודיות של הדליקטסן.

ארוחה ייעודית מהדליקטסן - ארוחת שישי חגיגית

או אז, בשעה היעודה, ערכתי את השולחן יפה-יפה, מזגתי יין לכוסות – והוצאתי מהמטבח את המנות מסודרות על כלי הגשה נאים:

קערה עם מרק קרם-כרישה חם וטעים שגרם לנו ללגום קצת יין לבן עד שהשיחה הפכה מעצבנית-מורעבת לשמחה וקולנית. גם מנת הביניים של שטרודל ממולא בבשר הייתה הצלחה גדולה, בעיקר אצל הילדים שמיהרו לקחת עוד חתיכה, בעוד המבוגרים מצדם התפנקו דווקא על התוספת של כרוב בטימין שהגשתי לצד השטרודל. בזווית העין ראיתי מישהו מוזג לעצמו טיפה אחרונה של סוביניון-בלאן שעבד נפלא עם המרק ופותח בקבוק של פינו-נואר ששלף ממקרר היין – האמת? רעיון לא רע בכלל!  

ערה עם מרק קרם-כרישה חם וטעים שגרם לנו ללגום קצת יין לבן עד שהשיחה הפכה מעצבנית-מורעבת לשמחה וקולנית.

קערה עם מרק קרם-כרישה חם וטעים שגרם לנו ללגום קצת יין לבן עד שהשיחה הפכה מעצבנית-מורעבת לשמחה וקולנית.   
שטרודל מבצק עלים עשוי אצלנו במאפיה במילוי בשר בקר טחון טרי יתאים למנה ראשונה לכ-6 סועדים
שטרודל מבצק עלים במילוי בשר בקר טחון טרי. 

שטרודל מבצק עלים עשוי אצלנו במאפיה במילוי בשר בקר טחון טרי יתאים למנה ראשונה לכ-6 סועדים

להגיש עם רוטב פטריות וסלט ירוק בויניגרט חרדל.

כטוב ליבנו בשטרודל-הבשרי, החלטתי שהגיע הזמן לעבור לעיקריות: קונפי אווז שהיה שחום מבחוץ, רך מבפנים וטעים להפליא, לצד פירה מתפוחי-אדמה טריים (תוספת שאיכשהו תמיד מצליחה להפוך כל מבוגר לילד...) ורבעים של כרוב צרובים עם בצל ירוק וטימין.

שוק וירך של אווז מבושלים בשומן אווז ואח"כ מושחמים לפריכות בתנור מוגשים עם תאנה מוחמצת ורוטב קינמון
שוק וירך של אווז מבושלים בשומן אווז ואח"כ מושחמים לפריכות בתנור, מוגשים עם תאנה מוחמצת ורוטב קינמון לצד פירה תפוחי אדמה קטיפתי.

שוק וירך של אווז מבושלים בשומן אווז ואח"כ מושחמים לפריכות בתנור מוגשים עם תאנה מוחמצת ורוטב קינמון

 

שוקי אווז קונפי עם רבעי כרוב צרובים וטימין

את הטוב ביותר שמרתי לסוף: עוגת סנט אונורה היא קינוח שמצליח "לשבור" גם את אלה שמכריזים מראש שהם לא בעניין של מתוק... עם תחתית מבצק-עלים ועליה פחזניות מקורמלות שמולאו בקרם פטיסייר עם קרם מוסלין וקצפת וניל, פשוט אין סיכוי לאף קינוח אחר לקלוע למכנה משותף רחב וטוב כל-כך.

עוגה חגיגית עם תחתית בצק עלים, פחזניות במילוי קרם פטיסייר מקורמלות, קרם מוסלין וקצפת וניל.
סנט אונורה - עוגה חגיגית עם תחתית בצק עלים, פחזניות במילוי קרם פטיסייר מקורמלות, קרם מוסלין וקצפת וניל.

 

מה שכן, עלי להודות שלא הכל היה מושלם: את האספרסו שליווה את המנה האחרונה כבר נאלצתי להכין בעצמי...  

 

חשבון בבקשה

לא רק בלוק-קולינארי הוא סיבה טובה ליהנות מארוחת-שישי המוכנה של הדליקטסן: לפעמים קורה שאין זמן לבשל דווקא ביום היחיד שבו כל המשפחה מתכנסת סביב השולחן, לפעמים סתם בא לך לנצל את אחר-הצהריים כדי לבלות, להשלים מטלה מקצועית דחופה שתפנה את השבת למנוחה או סתם להתפנק... לפינוק הזה יש כמובן מחיר, אבל גם הוא התגלה כמפתיע ביחס לאלטרנטיבות:

במסעדה כבר למדתי שאני לא מצליח לצאת עם פחות מ 200 שקלים לאדם: ראשונה ועיקרית תגעה לרוב למאה שקלים במצטבר, הוסיפו לכך שלושה קינוחים למרכז השולחן, שתייה קלה לילדים, בקבוק יין לילדים-הגדולים ותשר – והנה, חצינו בלי בעיה את אלף השקלים לשישה אנשים.

אפילו כשהזמנתי ארוחה של המבורגרים הביתה, התענוג התברר כלא זול במיוחד: המבורגר בלחמנייה, צ'יפס ושתייה קלה הגיעו ל – 100 שקלים במצטבר, כמה טבעות בצל (הקטנה מתה עליהן) ושתי מנות סלט שהוספנו להזמנה כדי למרק את המצפון מכתם הפאסט-פוד, הפכו את החשבון למשהו שהסתכם ב כ- 120 ₪ לאדם.

ארוחת הערב של הדליקטסן לעומת זאת, בעלות של 630 ₪ ל – 6 סועדים (כלומר, 105 ש"ח לאדם), הייתה גם מגוונת בהרבה, גם טעימה להפליא, גם סיפקה פתרון למנה ראשונה (המרק), מנת ביניים (שטרודל בשר עם כרוב בטימין), מנה עיקרית (קונפי אווז ופירה).את הקינוח הכי טעים בעולם בדמות עוגת סנט אונורה, תוכלו להוסיף בעלות של 86 ש"ח. אין ספק שמבין כל האלטרנטיבות שבחנו, הארוחה הזאת והתגלתה כתמורה הטובה ביותר לכסף – שלא לדבר על בקבוקי היין שנפתחו במחיר-עלות...

ארוחת שישי חגיגית מהדליקטסן בקליק אחד

 

 

זה המקום לציין שאני עדיין אוהב מאוד לבשל, מה זה אוהב? מכור! אבל אודה לכם אם תשמרו בינינו את העובדה שהיה לי כל-כך נעים לבלות את צהרי-שישי בבטלה, עד כדי כך שאני שוקל לעשות את אותו הדבר בדיוק כבר בשבוע הבא...

 

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

***