כדי להתחיל להזמין יש לבחור תאריך ואופן האספקה
רפואה שלמה
יש שני סוגים של חברים שאני מבקר באיכילוב - נשים שילדו וגברים שחטפו התקף לב.
לצערי, ככל שחולפות השנים, יוצא לי לבקר יותר בטיפול נמרץ מאשר במחלקת יולדות, אבל בנאדם לא אומר נואש.
כך או כך, בשני המקרים שאלת מיליון הדולר היא מה ישמח את היולדת או ישמור על לחץ דם תקין אצל המתאושש. האם יהיה זה זר פרחים מרהיב במיוחד, סלסלת פירות העונה, ספר טוב, אייפוד וזוג אוזניות עם בחירה מוזיקלית שעבדת עליה כל הלילה, או אולי דווקא להגניב אל תוך בית החולים חצי בקבוק יין אדום מבורדו, שאטו סיסאק, קרו בורג'ואה שנת 2009.
ובזה, אין שני לאיכילוב מכל בתי החולים בעולם. וכל זאת בגלל שהוא נבנה, תוך מחשבה עמוקה מצד פרנסיו, במרחק של עשר דקות הליכה מהבראסרי לאורך שדרות דוד המלך. ומעצם ההחלטה הזו הפך איכילוב למקום האשפוז האטרקטיבי ביותר שניתן לחשוב עליו. ממש חוויה. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.
מכל המקומות בעיר, לפני שבועות אחדים, יצאתי במשך ערבים אחדים דווקא למחלקת טיפול נמרץ בבניין הלב ע"ש סמי עופר. לא, לא. לי עצמי לא קרה שום דבר, עדיין, אבל ד' חש ברע, במובן הרע של המילה.
ואלה תוצאות חמשת הלילות ההם בנמרץ: שתי הזמנות של פסטה מיטבולס, שתי הזמנות של סנדוויץ' עוף עסיסי, המבורגר אחד (ללא הלחמניה ועם תוספת של שעועית ירוקה וגזר מאודה במקום הצ'יפס המיתולוגי, בכל זאת מעט כבוד לאירוע ), סלט ניסואז אחד (קלאסי למירוק המצפון וכלי הדם), חזה עוף במרינדה עם עלי תרד או אולי מנגולד - מעולם לא הייתי חזק בזיהוי צמחים, וסלט אנדיב אחד (את האגסים המשומרים אני אכלתי).
את כל זה ליווה מדי ערב בקבוק אחד של יין אדום. המלצת הרופאים. אמנם הקפדתי להכניס את הבקבוקים בהיחבא, מחשש שבכל זאת קיים פער מסויים בין האמירה של ראש המחלקה ש" כוס יין אדום זה טוב לך", לבין העובדה שזרמו אצלו במחלקה, תחת עיניהן של התורניות בעמדת האחיות, כארבעה ליטר יין בחמישה לילות. אבל בכל זאת מילה של רופא.
בתחום היולדות צריך להיות מעט יותר זהיר. בכל זאת חולה לב הוא דבר רגיש פחות מאשה יולדת. אין לו פרצי בכי או אושר בלתי צפוי, החוויה שהביאה אותו לבית החולים נמשכה - אם יש לו מזל - לא יותר מעשר דקות, והוא מביט לעבר העתיד בתקוה להתגבר על הטראומה הכי מהר שאפשר ולחזור לחיים נורמליים.
היולדת, המצוייה בתפר בין הזכרון של שעות ארוכות של צירים, לבין המחשבה האם לרשום את הרך הנולד לבי"ס לאומנויות או לאנתרופוסופי, יכולה לגנוב לעצמה סעודה הגונה של שניצל וצ'יפס ולקנח בעוגת שוקולד עסיסית, תוך שהיא מביטה אל עבר יורש העצר, שעדיין לא החליטה אם ייקרא שרגא, יוחנן או אלעזר (אם כי חמותה לוחצת על יהושע), נאנחת ומודיעה שתוך ארבעה שבועות היא משילה מעל עצמה את כל מה שהצטבר בחודשים האחרונים וביוני היא כבר בים בביקיני.
מה שכמובן יעזור לה הכי בתוכנית ה"חזרה לגיזרה 2014", זה אם עברה ניתוח קיסרי ואתה, האורח האיגנורנט, לא ידעת שאחרי קיסרי אסור לה להכיס לפיה דבר מכל מה שאספת בשבילה בשקית הכתומה היפה של הבראסרי.
וכך, אתה מוצא את עצמך יושב בחדר קטן במחלקת יולדות, מול ידידה ותיקה שעברה לידה קיסרית זה לא מכבר, חותך שניצל בסכין פלסטיק, ומשתדל לפתוח את אריזות המיונז והקטשופ הקטנות מבלי ללכלך תינוק בן יומו, שאימו שוכבת מולך נפוחה ומותשת, אבל עם מספיק אנרגיה כדי להביט בך במבט של רוצח.
טוב, הרי לא נזרוק שניצל וצ'יפס לפח, לא?
הנה סיפור על חבר שיצא מבית חולים שבע ועל חברה שיצאה רעבה. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם לא יודעים אם ללכת על גרברות בשלל צבעים או זר ורדים אדומים בדרך לבקר מישהו בבית החולים.