אנחנו לגמרי
בעד לתכנן מראש...

הזמנות מעבר לשבועיים קדימה

ניתן לערוך רק מהתפריט המלא

ובמגבלת הזמן והכמות המינימליים

סל הקניות שלך ריק

Delicatessen - דליקטסן

שים לב שההזמנות לתאריך זה הסתיימו‎

התפריט והמוצרים שלנו בקליק אחד

מחק

המגזין

21 שנות קופי בר (והיד עוד נטויה)
ש
נה אחרי שנולד הכרתי אותו. כבר אז ידעתי שמדובר באחד ששווה לעקוב אחריו כי נועד לגדולות, וצדקתי: הוא מקסים ונהדר ונדיר ומיוחד במינו: "קופי בר" בן 21 שנה. עירית בלוה נזכרת

שנה אחרי שנולד הכרתי אותו. כבר אז ידעתי שמדובר באחד ששווה לעקוב אחריו כי נועד לגדולות, וצדקתי: הוא מקסים ונהדר ונדיר ומיוחד במינו: "קופי בר" בן 21 שנה. עירית בלוה נזכרת

ביקשו ממני לכתוב זיכרונות. זכותי לכתוב זיכרונות. בכתבתי הקודמת, בהתייחס למנות הסתיו הנוכחי במונטיפיורי, שמבוססות על שילוב המטבח הצרפתי והווייטנאמי, כתבתי על ביקורי בווייטנאם, מלפני יותר מעשרים שנה. הפעם – זיכרונותיי מהקופי בר. הרבה שנות קופי בר באמתחתי, אז מותר לי לכתוב Mémoire.

הקופי (בפי כולם) החל את דרכו הצנועה ויחד עם זאת המשובחת למן ההתחלה, בנובמבר לפני 21 שנה(!) הוא היה זר ומוזר בסביבה שהיה בה הכל – חוץ ממסעדה: קיוסקים, מוסכים, בניינים שלא תמיד היה ברור מה מתרחש בהם, ועוד.

כך היינו, הקופי בר בשנת 1994. צילום: יח"צ R2M

נדמה לי שהפעם הראשונה שביקרתי במקום הייתה שנה אחרי שנפתח. מערכת השבועון שבו עבדתי שכנה בקרבת מקום. בימים בהם התקשורת הייתה נדיבה עם עובדיה, היו הפסקות צהריים אותן העברנו בקופי. וכשאני אומרת "קרבת מקום" אני מתכוונת לרחוב פין, בשולי התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. מי שמכיר את הרחוב יודע מה קרה לו ומה קורה בו, ולמי שלא מכיר אכתוב רק שמדובר בחצר האחורית של החצר הכי אחורית של תל אביב. ואנחנו היינו חוצים בריצה את הכביש הסואן, מדלגים בצורה הכי לא בטיחותית מעל מעקה בטיחות, הולכים עוד קצת ומגיעים. לקופי בר.

בחצר האחורית של תל אביב, אי שכולו טוב. צילום: יח"צ R2M

מדובר היה, ועדיין באי. אי שכולו טוב, בין אם הגעתי מהתחנה המרכזית הישנה, ובין אם "הטרחתי" את עצמי בערב, מכל מקום בו גרתי בתל אביב רבתי ומחוצה לה. אי שיש בו כל מה שצריך להיות על אי שכל כולו כוונות טובות שמתממשות. ולא, זה לא רק האוכל (חכו לפסקה הבאה-הבאה ואגיע גם אליו). זו המוזיקה, התאורה המדויקת שבכל שעה משעות היום השרתה אווירה שבידלה את החוץ מהפנים, השולחנות שלא היו גדולים מדי ולא קטנים מדי ואפשרו לכל סועד את פרטיותו ויחד עם זאת גם תקשורת מפלרטטת, נעימה ובלתי מחייבת עם מי שישב בצמוד. 

עסקיות צהריים בקופי בר: צלחות ענק מלאות בירקות קלויים, עדיין מקבלות את פני האורחים. צילום: נתן דביר

קרפצ'יו סלמון לראשונה ואניילוטי תרד וגבינות עיזים לעיקרית. צילום: שירן כרמל

וגם: כוסות היין הבוהקות; קנקני המים כמו מפעם; המראות הענקיות; הלוח הענק עליו נכתב בגיר אילו הן "המיוחדות" לאותו יום; וכמובן, האנשים שהיו אחראים לרווחת כל מי שנכנס לשם, מה שנקרא "תודעת שירות" מהמעלה הראשונה (עניין עליו כה הקפידו ועדיין מקפידים בקופי). וכן, גם סידורי הפרחים הענקיים, שהגיעו רק כמה שנים אחרי הפתיחה, אבל הפכו שם דבר.

הלוח הענק עליו, עדיין, כותבים בגיר את המנות המיוחדות לאותו יום. צילום: שירן כרמל

סידורי הפרחים הענקיים שכבר מזמן הפכו לשם דבר. צילום: נתן דביר

איך יודעים שמקום הוא טוב? (1)

היה צורך להגדיל את הקופי, כי המקום היה צר מלהכיל ולעמוד בביקוש, ואז הגדילו אותו שוב וייסדו את הבר, כי הבר בחלל הראשון כבר לא הספיק. וכן, בהמשך הגדילו שוב.

הבר החדש של הקופי בר, הוקם בשנת 2001. צילום: נתן דביר

הגעתי לאוכל.

כל האמור לעיל (מוזיקה, תאורה וכו' וכו') יצרו את האווירה של האי הזה. אבל היו אלה הטסים הענקיים עליהם הונחו אחר כבוד ירקות-עונה בתצורתם כאנטי פסטי. מה לא היה עליהם: תירס, חצילים, כרובית, פטריות, פלפלים, שעועית ירוקה, סלק, , ועוד. אין ספק שהיופי הזה היווה הבטחה להמשך שיבוא.

האנטיפסטי האגדי של הקופי בר. צילום: נתן דביר

וההמשך הגיע: זכור לי שידידי מהעבודה ואני טעמנו מכל הבא ליד; חברה קרובה ואני חלקנו מנות, הראשונה שבהן תמיד הייתה הקרפצ'יו החלומי – פילה בקר פרוס דק-דק, שמן זית, עלי רוקט, מלח אטלנטי ופרמז'ן. לא הייתה פעם אחת שפספסנו אותו; חברה טובה אחרת תמיד הזמינה את מנת השרימפס עם לבבות הארטישוק ששחו בעונג ברוטב חמאה ויין שנגמע עד תום בכף, או לחלופין נספג בפרוסות לחם חמים וטרי.

וסלט הקיסר, אחת המנות שמאז נפתח הקופי בר ועד היום אפשר למצוא בתפריט: עלים יפהפיים של לבבות חסה ערבית, רוטב בכמות מדויקת, קרוטונים עדינים ופילטים של אנשובי המשלימים את האווירה בצלחת ובחלל הפה. 

הלחם הטרי של הקופי בר, מגיע היום מהקונדיטוריה המרכזית של R2M, אשר מספקת תוצרת טריה 3 פעמים ביום. צילום: נתן דביר

אי אפשר לסכם 21 שנים ולא להזכיר את סלט הקיסר. צילום: אנטולי מיכאלו

וכשהגוף דרש סטייק, ידעתי שהקופי הוא המקום וקיבלתי את שהזמנתי ברמת דימום מושלמת. לסיפור אהבה קצר הבטחתי קינוח חלומי, וקיימתי - גלידת וניל שטבלה בשזיפים שבושלו ושרו באלכוהול משובח. והיה גם הקנולי הנדיר, וגם סלט הפירות הטריים והצבעוניים עם הדובדבנים המיובשים שבושלו גם הם באלכוהול (ושכנו עד להגשתם בצנצנת ענקית מזכוכית). חלום.

קנולי ריקוטה, תפוז ושוקולד. צילום: שירן כרמל

מרנג דנגוט - אורחי הקופי בר הותיקים בוודאי זוכרים את הקינוח הזה.  צילום: יח"צ R2M

איך יודעים שמקום הוא טוב? (2)

בקופי בר נפתח ערוץ TAKE AWAY. בשלב הזה מערכת העיתון בה עבדתי עברה דירה. כל כך קרוב עברנו, עד כדי כך שניחוחות המטבח היו מגיעים עד לקומה השביעית של בניין המשרדים בו התמקמנו. וכיוון שהיינו כל כך קרובים, נהגנו להזמין אוכל למשרד. בואו של השליח עם השקיות החומות היה סימן לתחילתה של חגיגה קטנה במטבח של המערכת: כלים חד-פעמיים היו נפתחים וניחוחות מילאו את החלל הקטן: כבד על פירה עם בצל מטוגן, שניצל דקיק בתוספת חלומית של תפוחי אדמה מטוגנים עם רצועות בצל, המבורגר בלחמנייה וכך הלאה.

שנת 96 היתה השנה בה נולד שירות המשלוחים של הקופי בר. צילום: הילה וייס

* * *

גילוי נאות מחויב המציאות: מסיבה שאינה ידועה לי, במהלך השנים הפכתי שגרירה/דוברת של הקופי בר. לכל מי ששאל "לאן", תמיד המלצתי ללכת לאכול בקופי; כשבעיתון בו עבדתי רצו לפרסם במדור האוכל את המתכון לתפוחי האדמה עם הבצל והצינורות המקובלים לא שיתפו פעולה – לי הסכימו. וכשפעם אחרי פעם, שנה אחרי שנה אחרי שנה, תמיד חזרתי לשם וכשטענו כלפיי שאני "נעולה" על המקום, עניתי שבקופי מעולם לא "נפלתי" - על מנה לא טובה, על שירות מעצבן, על ניקיון לוקה בחסר או על כל משהו אחר.

ואיך יודעים שמקום הוא טוב? (3)

כולם התחילו לחקות את הקופי בר – היו מי ש"העתיקו" חלק מהאלמנטים (רק סידורי הפרחים או רק האנטיפסטי או חלק מהשם) והיו מי שהלכו על כל החבילה.

הבר ה"ישן" של הקופי בר בגלגולו השני, היום כבר מקיפים אותו כסאות בר נוספים לרווחת האורחים. צילום: אנטולי מיכאלו

ואיך יודעים שמקום הוא טוב? (4)

יש לי בת. לפני שנתיים, כשהייתה בת שלוש, חגגנו יחד על הבר בקופי בר. ארוחת בוקר. הפעם הראשונה שם גרמה לה לבקש לחזור לשם, למשל, בגלל נתח הסלמון הנהדר ("אמא הוא טוב כמו שלך"), והודות עוגת הגבינה האלמותית, וגם משום שאחרי זה היא זוכרת שבבייקרי יש מקרונים חלומיים ואקלייר שלקוח ממחוזות אחרים ורחוקים.

עוגת הגבינה של הקופי בר, מתכון מנצח של 21 שנה. צילום: אנטולי מיכאלו

ואיך יודעים שמקום הוא טוב? (5)

הקופי בר שורד כל כך הרבה שנים. כאמור – 21 שנה. מאז ועד היום נולדו לו אחים קטנים ואהובים, מוצלחים גם הם כמובן, כי הכל נשאר במשפחה. אבל הפעם מדובר בחגיגה של הבן הבכור. אז מזל טוב, ושנזכה לעוד הרבה שנים נהדרות.

גם אחרי 21 שנה, מצליח הקופי בר לשמור על המתח העדין שבין האהוב והמוכר לבין הסקרנות שבהתחדשות. צילום: שירן כרמל

רותי ומתי ברודו. צילום: יח"צ R2M

ולמי שמעוניין בעוד קצת היסטוריה:

עירית בלוה, כותבת, טועמת ומבינה עניין (או שניים) בדברים החשובים באמת בחיים.

***

פוסטים אחרים שאולי יעניינו אותך
עיצוב: סטודיו שלושת הדובים | פיתוח: Robin eCommerce Solutions