אנחנו לגמרי
בעד לתכנן מראש...

הזמנות מעבר לשבועיים קדימה

ניתן לערוך רק מהתפריט המלא

ובמגבלת הזמן והכמות המינימליים

סל הקניות שלך ריק

Delicatessen - דליקטסן

שים לב שההזמנות לתאריך זה הסתיימו‎

התפריט והמוצרים שלנו בקליק אחד

מחק

המגזין

שלושה ימים בנאפולי
ר
וב האנשים מגיעים לנאפולי בדרך למקום אחר. נגיד, בדרך לנופים עוצרי הנשימה של חוף אמלפי. או כמו טל - בדרך לעיירה קטנה שבה, כך נטען, מכינים את הפיצה הטובה בעולם. מצד שני, אם כבר עצרתם בנאפולי אז יש כמה דברים שאתם באמת חייבים לראות. כלומר לטעום

לכתבה הזו יכולות היו להיות כל מיני כותרות. למשל: "נאפולי, העיר שבה אנשים מעדיפים לאכול בעמידה". או "נאפולי, המקום בו תמצאו את עצמכם שותים אפרול שפריץ מתא מטען של מכונית". או "נאפולי, העיר בה גיליתי עד כמה התזונה שלי בעצם מאוזנת". או אולי "נאפולי, שם שוכנים בכיף בבניין אחד מוסך, גן ילדים ומלון בוטיק".

בתים משותפים במרכז נאפולי

גלריה אומברטו, נאפולי

לא יעד מובן מאליו הנאפולי הזאת. רוב המגיעים לאיזור חולפים על פניה בדרך לרצועת החוף היפהפייה שבין סורנטו לפוזיטנו. זה בסך-הכל מובן, וכמובן לא קשור למה שיש לנאפולי להציע, כמו ליופי הבלתי נתפס של חוף אמלפי.

אבל שם כבר היינו שם. וגם התחשקה לנו פיצה - ולא סתם פיצה אלא פיצה אחת ספציפית, שעוד מעט נגיע אליה. 

ליד התנור. מראה אופייני בפיצריה בנאפולי

אחד הצדדים הפחות נעימים של הטיסות הזולות, הן שעות הנחיתה המפוקפקות. במקרה הזה, התוצאה הייתה שהדייט ראשון שלנו עם נאפולי התרחש בחשיכה. אבל בשונה מערים אירופאיות אחרות, בהן אפשר לראות בשעות הערב המאוחרות בעיקר תריסים מוגפים ורחובות דוממים, מצאנו את עצמנו בעיר מוארת ועירנית.

הלומי טיסה ורעבים קלות, הלכנו לחפש את עצמנו בין המוני הבליינים ברחוב טולדו, בתקווה למצוא איזו טרטוריה שהמטבח שלה פתוח. לקח לנו בערך שעה של חיפושים להבין שלא נזכה לשבת ליד שולחן, והסיכוי היחיד שהיה לנו להשיג מזון הוא לרכוש אותו באשנב כלשהו, ולאכול, איך לא - בעמידה. בדרך הספקנו להתנחם באפרול שפריץ שנמזג לכוסות חד פעמיות (אותו רכשנו באחת הסימטאות מדוכן שהמלאי שלו אוחסן בתא המטען של מכונית סמוכה) ומאפה ממולא תותים קטנטנים שקרץ לנו מאחת הוויטרינות.

משמאל: סמטאות בעיר העתיקה של נאפולי. מימין: פאי תות-שדה, קינוח אופייני

היעד המרכזי של הנסיעה הזו, מוזר ככל שזה ישמע, היה פיצריה. יש שטוענים שזו ה-פיצריה. הפיציולו פרנקו פפה, דור רביעי לאופי לחם ובן לפיציולו, מגיש את הפיצה שלו בקייאצו, עיירה שקטה ומתוקה במרחק של כחצי שעת נסיעה מנאפולי. על הדרך, השקענו ברכב ובכמה שעות של תיירות היסטורית בהרקולנאום. עיירת הנופש הזו, על הווילות היפות שלה, נקברה תחת העפר הגעשי של הווזוב באותה התפרצות בשנת 79 לספירה בה נחרבה פומפיי. בדומה לה, גם הרקולנאום השתמרה כמעט ללא פגע. 

נמל הדייגים של ארקולנו. למסעדות נסו להגיע מוקדם

את הרעב שלא באמת השבענו בליל אמש, לקחנו לנמל הדייגים הקטן של ארקולנו (Ercolano). באופן רגיל, למצוא שולחן באחת ממסעדות הדגים שלה ביום ראשון בצהריים זה לא עניין פשוט. למזלנו, הנאפוליטנים אוהבים לקום מאוחר ולאכול מאוחר, והצלחנו להגיע קצת לפני שעת השיא. כמה מילות חנופה למלצר רך לב אחד, פילסו לנו דרך לשולחן ולתצוגת תוצרת הים הטרייה - כי הרי אויסטרים עסיסיים ופסטה טרייה עם קונכיות ושמן זית טוב זה כל מה שרצינו.

 תוצרת ים טרייה באחת המסעדות בארקולנו

הפיצה הטובה בעולם

תור ארוך של אנשים ממלא את הסימטה הצרה שמובילה לפתח המסעדה Pepe in Grani, המקום שבו טוענים שמוגשת הפיצה הטובה בעולם. אבל מי שטרח מבעוד נובמבר והזמין אחד משני חדרי האירוח במתחם, זוכה ליחס קצת אחר. משהו בסגנון "אנחנו יודעים שהזמנתם שולחן לשעה שמונה, אבל תבואו מתי שבא לכם (ואל תספרו לאלו שעמדו בחוץ בגשם). אמנם יש במקום הבלחות קלות של מרכז מבקרים (סיור מודרך למעוניינים, וגם וידאו בלייב מהמטבח שהביא אותנו להרהורים קיומיים בנוגע לחייה של פותחת הבצק), אבל הפיצה עדיין נהדרת.

פתחנו עם קונוסים של בצק פיצה מטוגן, ממולאים בגבינות מותכות. זה מאכל שאין שום דרך לאכול אותו בצורה מכובדת, אבל הוא כה טעים שלאף אחד לא אכפת.

מימין: קייאצו. משמאל: הקונוסים.

המשכנו עם פיצה לכל סועד (כי ארוחת טעימות מלאת בצק, גם אם מושלם, זה לגמרי גדול עלינו). קינחנו (היינו מלאים אבל לא יכולנו לוותר) במשולשי בצק פיצה מטוגנים שעליהם מצונפות פרוסת מורטדלה, מעוטרת בקציפת ריקוטה, גרידת לימון ופיסטוקים קצוצים. מזל שהמיטה ציפתה לנו ממש בקומה מעל.

Pepe in Grani. הפיצה הטובה בעולם

 

בטיולים קודמים באיטליה מעולם לא אכלנו ארוחת בוקר בחוץ. תמיד שכרנו דירות או בתים ופתחנו שולחן עשיר של לחמים, ירקות, גבינות ושאר תוצרת מקומית. בביקור הקצרצר הזה הקונספט היה שונה לגמרי, ומהר מאד הבנו שגם את ארוחת הבוקר נאכל, איך לא, בעמידה. קפה קצר על הבר לאיש ומבטים משתאים לאישה המשוגעת שביקשה כוס תה. ספוליאטלה או בבה או רום של אושר, ולדרך. חוזרים לנאפולי.

שנייה לפני שצללנו לתוך סבך הסימטאות הצפוף והמלוכלך במרכז העתיק של העיר, קפצנו לפוזיליפו, השכונה העשירה יותר של נאפולי. יש שם נוף מופלא של המפרץ ומסעדות שחלונותיהן משקיפים על ים אינסופי, וגם פירות ים שוב ומוצרלה נהדרת.

טעימות בפוזיליפו, השכונה האמידה הסמוכה לים

בסמטאות של נאפולי

את 36 השעות שנותרו לנו בנאפולי הקדשנו למרכז העתיק שלה. עכשיו כבר לא מכווני מטרה, רק אנחנו והרגליים והרחובות העמוסים אנשים, חבלי כביסה ואופנועים מהירים מדי. שוטטנו בין תערוכות נהדרות ב-Museo Madre לאמנות עכשווית. שתינו קוקטיילים בפיאצה בליני. הצלחנו במקריות לא מוסברת להשתחל להושבה הראשונה של Pizza Sorbillo המפורסמת, ולגלות שלמרות גאוותנו על התור הארוך שנחסך, עשינו מהלך קלאסי של תיירים. היה טעים, אפילו מאד, אבל השמועה אומרת שיש טובים ממנה ועוד פיצה כבר לא יכולנו להכיל.

Pizza Sorbillo, אחת הפיצריות המפורסמות של נאפולי

התפעלנו מגלריה אומברטו היפהפיה, וזללנו ספוליאטלה פריך וזאפולה פריטה (פחזניה מטוגנת עם קרם עתיר סוכר ודובדבן אמרנה), בספוליאטלה מארי שאי אפשר לעמוד בפני הוויטרינה שלו.

מימין: דוכן רחוב אופייני. משמאל: ספוליאטלה.

זאפולה. מאפה מטוגן וממולא בקרם מתוק

אצל סופי הסמוכה התפנקנו עם קונוס נייר עמוס במבחר מטוגנים טעימים עד געגוע (קרוקטים, מעוייני פולנטה מטוגנים, מאפה מקרוני מטוגן ועוד שלל וריאציות סופגנייתיות). שתינו קפה ועוד כמה דברים במחירים מופקעים (יחסית לנאפולי) בקפה גמברינו המפואר.

משמאל: מטוגנים בקונוס

הנאפוליטנים אוהבים מאפים מתוקים

ושוב לסימטאות ולכנסיות העתיקות ולהבנה שפיצה מטוגנת כבר לא נאכל, כי אי אפשר יותר. התאהבנו בשוק ב-Via Pignasecca ובדוכני הדגים והירקות העמוסים שלו, ואפילו בחלונות הראווה של החנויות שמתמחות בטריפה, ומציגים את מרכולתן נוטפת המים. הצטיידנו בגבינות ובסלמי מקומי תוך כדי שהשכנים מתייעצים עם המוכרת ועם קטלוג הפסטה לגבי הסוגים השונים שכדאי להזמין לארוע כלשהו. אותנו לא הזמינו.

דוכן דגים בשוק בנאפולי

דוכן דגים בשוק בנאפולי 2

דוכן דגים בשוק בנאפולי 3

כמעט בכל רחוב יש חנויות שמוכרות תוצרת חקלאית טרייה

מימין: דוכן ירקות. משמאל: חנות גבינות

את הערב האחרון ביקשנו להעביר במסעדה מהזן המתויר פחות. הצות המקסים במלון שלח אותנו ל-Europeo Mattozzi ואמר לנו לדבר עם דון אלפונסו. הדון נראה ידידותי פחות משתיארו לנו, אז ויתרנו על השיחה, אבל מצאנו את הראגו המקומי בדמות פסטה בעבודת יד עם כדור בשר שמנמן ששחה ברוטב עגבניות טעים טעים. כמו כן, ייתכן שהבבה או רום שלהם העלתה את מפלס האלכוהול שלנו לרמה לא חוקית.

Europeo Mattozzi, מסעדה נאפוליטנית שרוב התיירים לא מכירים 

צריך להתרגל אליה לנאפולי. היא דחוסה וסמיכה ויש בה קסם כזה, שצריך להתאמץ כדי ללכוד אותו בין האצבעות. אבל עם כוס יין מקומי, או אפרול שפריץ - היא נהדרת.

מרכז נאפולי 

טל סיון צפורין היא צלמת וסטייליסטית ובעלת הבלוג  Chocolate / Salt.

***

פוסטים אחרים שאולי יעניינו אותך
עיצוב: סטודיו שלושת הדובים | פיתוח: Robin eCommerce Solutions