זן ואומנות הזמנת האוכל

ביום שישי אחד נותרו בבית רק אב וביתו הנערה... העייפות ומזג האוויר הכריעו בעד הזמנה אינטרנטית שהביאה להם הביתה את אחד המקומות האהובים עליהם בעיר

בחן את עצמך: מתי אתה מזמין אוכל מוכן הביתה? התשובה, מן הסתם, תתחלק לשניים: מי שהמטבח הוא טריטוריה זרה עבורו, לרוב רווקים, אבל לא רק, יענה בפשטות: כשאני רעב.לעומתו, מי שאמון על תפעול המטבח הביתי, יענה: כשלא עשיתי קניות.

במשך שנים הייתי שייך למחנה השני: כל עוד יהיו במטבח שלי חומרי-הגלם הנחוצים, תצא ממנו ארוחה. לפעמים מפוארת ומושקעת, לפעמים סלט ירקות עם חביתה, לפעמים פסטה – ברוטב ילדותי או משודרג, אבל תמיד אעדיף לבשל משהו טרי. הזמנות של אוכל, עד לאחרונה, היו שמורות אצלי בעיקר לפיצות או להמבורגרים, למשל כשהילדים הגיעו הביתה עם כמה חברים מהחוג או כששבתי מחו"ל בערב שבת – מאוחר מכדי לבשל לכולם ומאוחר מדי בכדי למצוא לכולנו מקום במסעדה טובה שתהיה מקובלת הן על הקרניבור והן על הצמחונית.

למרות כל זאת, בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי מזמין מדי פעם אוכל אמיתי, אוכל "של גדולים", לא כזה שיוצא משקית, נזלל בכמה ביסים מהירים מעל השולחן בסלון ומושלך לפח כשהוא מותיר בך בעיקר רגשות אשם על הבליסה החפוזה, אלא אוכל אלגנטי יותר, כזה שנעים לסדר בכלי הגשה יפים, לערוך את השולחן ולאכול – כאילו הרגע הוא יצא מהמטבח.

משלוחים מהקופי ברבשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי מזמין מדי פעם אוכל אמיתי, אוכל "של גדולים", אלגנטי יותר, כזה שנעים לסדר בכלי הגשה יפים, לערוך את השולחן ולאכול – כאילו הרגע הוא יצא מהמטבח.צילום: עידית בן עוליאל

אני אפילו לא זוכר היכן זרם הרוביקון הפרטי שלי, בפעם הראשונה שחציתי אותו לכיוון מה שנקרא "משלוח אלגנטי", אני מניח שזה קרה עם ההתבגרות של הילדים, כשפתאום ביום שישי רק שנינו בבית: הגדולה כבר בביתה עם החבר שלה, הקטנה במסיבת פיג'מות אצל חברה לכיתה ואחיה הגדול בטיול של "הצופים". פעם היינו משריינים מקום במסעדה לערבים שכאלה, אבל לאור העובדה שהתרבו לאחרונה, הבנו שלא תהיה לנו ברירה בסוף אלא להתחיל לדבר זו עם זה...

אני כמובן מתלוצץ: אפילו הבדידות הכפויה (וברובה, יש להודות – המבורכת) לא תגרום לנו לנקוט בצעד כה קיצוני... מה שכן, הבנו שכמו שעם השנים מפסיקים לנסוע לצימרים בצפון בכדי לתחזק את הזוגיות, הרי שלא חייבים לצאת למסעדה בכל פעם שהצאצאים לא בבית. יחד עם זה, בישול של ארוחת ערב אמיתית לשני סועדים בלבד, הוא משהו שנפטרתי ממנו אי שם לפני כמה עשורים – כשהפסקתי לנסות להרשים נשים ביכולות הבישול שלי. אז יאללה. מזמינים.

הכי טוב בבית

השאלה היא כמובן מהיכן מזמינים – ולפעמים מדובר במשימה מורכבת יותר מאשר בחירת מסעדה ליציאה. מצד אחד, אנחנו כבר לא בגיל של המבורגר או פיצה. כלומר – המבורגר אולי כן, אבל לא תעשייתי וילדותי, אלא משהו שמצליח לשלב בין רעב בסיסי לבשר למענה אלגנטי – שלא לומר מתוחכם. מצד שני, לא נזמין ממסעדה יוקרתית בטירוף: אל אלה הולכים כדי להביט לשף בלבן של העיניים לפני שבוחרים מהתפריט. מה נשאר: מקום טוב אבל לא יקר מדי, כזה שמגיש אוכל בגובה העיניים – עם קפיצה וקריצה קטנה למעלה. כלומר – מנות שהיית יכול אולי להכין בעצמך בבית, אבל עם טאץ' מקצועי שמעניק להן שדרוג מסוים.

המבורגר של הקופי בר

ככה הגענו ליום שישי אחד, שנינו ביחד – וכל אחד לחוד: הגדולה והחבר נשארו לסוף השבוע בקיבוצם בדרום (מותירים אותי להרהורים נוגים על זוג נח"לאים שפילסו בעמל רב את דרכם למגורי-קבע בלב תל-אביב, רק כדי שהצאצאים יוכלו לטלטל את המטוטלת בחזרה לכיוון ההתיישבות העובדת והאובדת, אבל זה כבר נושא לטור אחר), האמצעי בגילו יצא לאיזה טיול הכנה של הצופים (למה הוא לא משקיע כל-כך הרבה אנרגיות בלימודים? הרי יום אחד הוא יצטער על כל ששינן כפיתות במקום נוסחאות... אבל גם זה נושא לטור אחר) – וכאן מגיע הטוויסט בעלילה: בת הזוג שלי לאותו הערב לא הייתה הקבועה... לא, זה לא מה שאתם חושבים: הגברת קיפניס נקראה בדחיפות לשיקאגו לרגל עסקיה – ואני מצאתי את עצמי במגרש הביתי שלנו עם תלמידת כיתה ו'.

בדרך כלל במצבים כאלה אני מוציא אותה החוצה, לשבת על הבר באיזו מסעדה בטווח הליכה: אני לוגם מהחבית, היא מרגישה גדולה - ובסוף חוזרים הביתה לאיזה סרט שיצליח לדבר לשנינו. רק שהפעם הייתי גמור, באמת, עבדתי עד שעות אחר-הצהרים המאוחרות, וכל מה שרציתי היה להתקלח, לאכול משהו – ואחר כך להתרסק על הספה עם השלט בהישג יד ועם העיתונים. ככה הגענו ל"קופי בר", כלומר לתפריט המשלוחים שלו.

קופי בר - מוסד תל אביבי ותיק וידועהקופי-בר תמיד גרם לי להרגיש בבית במובן הכי טוב של המילה. צילום: עידית בן עוליאל

ה"קופי בר" היה בעיני תמיד מקום "ביתי-משודרג", עמוד השדרה במעמד הבינוני-גבוה של המסעדנות. אף אחד לא מנסה להמציא מחדש את האוכל במטבח, אף אחד לא משחק אותה "מסעדת שף" או "מסעדת שוק", אלא עושים במשך כבר כמעט שניים וחצי עשורים את מה שנחשב פעם לבלתי-אפשרי במסעדנות הישראלית: להיות במקום טוב מעל האמצע, יופי של מקום לפגישות עסקיות על שניצל או המבורגר, אחלה מקום לסופ"ש עם המשפחה שבה כל אחד מושך לכיוון קולינארי אחר – והרבה אוכל "כמו בבית רק קצת יותר מושקע" שזו אולי הגדרה קצת מסורבלת, אבל הקופי-בר תמיד גרם לי להרגיש בבית במובן הכי טוב של המילה. עכשיו נותר רק לראות האם הוא יצליח לעמוד בסטנדרטים שלו גם כשמדובר במשלוח.

 

בלי בשר, עם כבד...

הסכמנו לחלוק שתי מנות: הצאצאית משכה לכיוון המבורגר. לאחרונה היא גילתה את ז'אנר ההמבורגרים-גורמה ומאז תם סופית עידן הפיצות במשפחתנו. אמנם היא עוד בגיל שבו אפשר לתקוע המבורגר וצ'יפס ואחריו ללכת לחוג בלט או ג'אז, בעוד שאני מתקשה לשמור על עפעפיי פקוחים, אבל זרמתי. היא הזמינה אותו עם תפוחי-אדמה ובצל. האמת? בחירה מצוינת: אני מודה שכאשר אני מתמכר לחוויית ה"התחזרות" האולטימטיבית, אני מעדיף צ'יפס ליד ההמבורגר שלי, אבל כשמדובר בטייק-אווי, עוד לא נולד הפטנט שיגרום לצ'יפס לשרוד כחצי שעה בארגז של קטנוע ולצאת פריך ורענן. למרות שהמנה מגיעה עם עגבניה, בצל וחסה, היא החליטה לבחור בסלט קיסר למנה ראשונה. הבחירה הפתיעה ושמחה אותי כאחד: ראשית מפני שילדים לא נוטים לחבב סלט קיסר, אבל יותר מכך – מפני שבעיני סלט-הקיסר של ה"קופי-בר" הוא אחד הטובים בעיר: לא אחת אני נפגש על הבר עם חברי המעשנים שמחבבים מאוד את העובדה שהבר הקטן הוא אזור-העישון של המסעדה – וההזמנה הקבועה שלי, לצד בירה מהחבית וכוסית וויסקי, תכלול תמיד גם פיצה, פלפלים חריפים (שעוזרים מאוד לשתייה...) וסלט קיסר. משהו טוב בכל זאת הורשתי לילדה.

סלט הקיסר האגדי של הקופי ברבעיני סלט-הקיסר של הקופי-בר הוא אחד הטובים בעיר. צילום: עידית בן עוליאל

אם המנה שלה היא מובנת כמעט מאליה, הרי שהמנה שלי דורשת הסבר ומשקפת מתח-פנימי בטעם הקולינארי שלי: בחרתי כעיקרית באניילוטי במילוי תרד וגבינת עיזים, ברוטב של חמאת עגבניות קלויות ובזיליקום. פסטות ומאפים הם החולשה שלי – והאניילוטי, בן-הדוד מחבל פיימונטה של הרביולי הקלאסי, הוא פשוט "אס" בצורת כובע-נזיר ממולא בתרד וגבינה. אני מודה שבמשך שנים העדפתי אניילוטי במילוי בשרי, עם בשר טחון, כבד או כל מילוי נימוח אחר – כשהוא "צף" לו ברוטב חמאה... מה הסיבה לשינוי בטעם?  לא רק פחד ליפול טרף לסכין-המנתחים של הקרדיולוגים, אלא בעיקר הפחתה דרסטית בצריכת הבשר שלי.

אניילוטי תרד וגבינות עיזים של הקופי ברפסטות ומאפים הם החולשה שלי – והאניילוטי, בן-הדוד מחבל פיימונטה של הרביולי הקלאסי, הוא פשוט "אס" בצורת כובע-נזיר ממולא בתרד וגבינה. צילום: עידית בן עוליאל

בלי הצהרות, בלי מעבר לצמחונות – ובטח שלא טבעונות, צמצמתי את צריכת הבשר שלי לכעשרה אחוז מהיקפה. זה לא היה תהליך מהיר במיוחד, גם לא מלווה בנאומים חוצבי-להבות על זכויות החי, אלא יותר החלטה פנימית שלי לצמצם: כפי שציינתי, אני אוהב פסטות ומאפים, אוהב מאוד דגים – וממילא כבר לא מסוגל לפרק נתח בשר עסיסי כמו בימים הטובים. הוסיפו לזה תיבול של הומניזם – וקיבלתם מי שאמנם חייב מדי פעם להתפרק על איזה המבורגר עסיסי, אבל יכול בכיף גם להעביר שבוע בלי להרגיש שחסר לו בשר בתפריט.

אז למה השתמשתי בצמד המילים "מתח-פנימי" כדי לתאר את ההזמנה שלי? ובכן, כי למנה הראשונה הזמנתי פטה כבד... האמת? לא רק על עצמי חשבתי, אלא בעיקר על הצאצאית שאוהבת את הממרח הטעים הזה, שילוב של חמאה ותפוחי-עץ שעליו מונחת תאנה מוחמצת. מדובר באחת המנות שבנו את הקופי-בר כ "ביסטרו" תל-אביבי מוביל, מנה שכמעט כולם אוהבים, במיוחד כשיש לי קצת קלבדוס מנורמנדי ששוטף באופן מושלם את המנה הזאת – ובונה לי שובע לקראת העיקרית נטולת הבשר שלי. מה גם שזממתי על סלט-הקיסר של הקטנה (רק כאן אני מעז לכנות אותה "קטנה", אוי ואבוי למי שייגלה לה).

פטה כבד של הקופי ברמדובר באחת המנות שבנו את הקופי-בר כ "ביסטרו" תל-אביבי מוביל, מנה שכמעט כולם אוהבים, במיוחד כשיש לי קצת קלבדוס מנורמנדי ששוטף באופן מושלם את המנה הזאת – ובונה לי שובע לקראת העיקרית נטולת הבשר שלי. צילום: עידית בן עוליאל

ירקות לא "מבושלים"

את המשקאות המלווים בחרתי במיוחד עבורי, אמנם כל ילדיי קיבלו מאז היותם פעוטות, לגימת-טעימה מכל מה שאני שותה בבית, גם בקבוק יין הוא חלק בלתי נפרד מארוחת-שישי בביתנו, אבל יש הבדל בין לטעום ובין לשתות... להמבורגר בחרתי את ה"מלכה 12", הבירה המצוינת בחוזק 6.5% שמייצרת מבשלת-הבוטיק (או כפי שמכנים זאת כיום "קראפט") "מלכה" עבור קבוצת R2M. למנת הפסטה, השלמתי את הקלילות שאליה שאפתי עם חצי בקבוק של וינה אלברדי רזרבה.

בירה 12 - הבירה המצוינת בחוזק 6.5% שמייצרת מבשלת-הבוטיק (או כפי שמכנים זאת כיום "קראפט") "מלכה" עבור קבוצת R2M. צילום: עידית בן עוליאל 

קינוח הזמנתי רק עבורה, 2 קינוחים אייקונים של הקופי בר ששמחתי לגלות שמוצעים גם במשלוחים: עוגת גבינה וטירמיסו.

קינוח הזמנתי רק עבורה, 2 קינוחים אייקונים של הקופי בר ששמחתי לגלות שמוצעים גם במשלוחים: עוגת גבינה וטירמיסו. צילום: עידית בן עוליאל

המשלוח הגיע אלינו בתוך כארבעים וחמש דקות מרגע ההזמנה – סביר ביותר עבור מנה שאינה פיצה – והיה ארוז באופן שהפריד בין רטבים ומוצקים. כך נשמרה הלחמנייה של ההמבורגר טרייה, הירקות הטריים לא "מבושלים" מחומן של המנות החמות – ובכלל, היה קל ונוח לארגן את הכל בתוך צלחות ביתיות כיאה לארוחה שרוצים לשוות לה מראה ביתי ככל האפשר. בראשונות חלקנו: היא פלשה באופן חופשי לפטה הכבד שלי, אני פיצחתי לי את עלי החסה הקראנצ'ים בתוספת הרוטב והפרמז'ן לצד בקבוק ה "מלכה 12".

הקטנה לא הותירה לי אפילו "ביס" מההמבורגר האמריקאי שלה (יש גם המבורגר יותר "מבוגר" בציר יין טעים להפליא), אבל ככל שיכולתי להשקיף מהצד – מידת הצלייה שביקשה "מדיום" נשמרה היטב.

הענקנו טיפ נדיב לשליח – שרכב על אופנוע בכבישים העמוסים במקומנו. ואם כבר ב"טיפים" עסקינן, הנה החשבון שלנו:

עסקית ערב: המבורגר+מנה ראשונה: 68 ש"ח

פטה כבד, אגסים טריים בסירופ 32 ש"ח 

אניילוטי תרד וגבינת עיזים 62  ש"ח 

עוגת גבינה (לא השאירו לי פירור, דיווחו שהיה מעולה) 29 ש"ח

טירמיסו 26 ש"ח 

חצי בקבוק ויניה אלברדי רזרבה, לה ריוחה אלטה  79 ₪

בירה 12: 20 ₪

כשמניחים בצד את השתייה והקינוחים, מתגלה אחד המשלוחים המשתלמים בעיר: 162 ₪ לארוחה זוגית שכוללת ראשונה ועיקרית, הם בהחלט סכום סביר. וכשהסכום הזה מביא אליי הביתה את ה "קופי-בר", הופכת ההזמנה למציאה של ממש. 

 

ניר קיפניס, עיתונאי ("מעריב", "בלייזר") ושותף באתר "סנהדרינק" משדר ברדיו תל-אביב, מלווה את ענף הקולינאריה וחיי הלילה כבר קרוב ל 25 שנים ומשתדל ליהנות מכל רגע.

***