אנחנו לגמרי
בעד לתכנן מראש...

הזמנות מעבר לשבועיים קדימה

ניתן לערוך רק מהתפריט המלא

ובמגבלת הזמן והכמות המינימליים

סל הקניות שלך ריק

Delicatessen - דליקטסן

שים לב שההזמנות לתאריך זה הסתיימו‎

התפריט והמוצרים שלנו בקליק אחד

מחק

המגזין

קפה קפה, בר בר
א
ת הקופיבר אני מכיר מהבוקר שהוא נפתח, שזה כבר עשרים שנה אחורה. בהתחלה הייתי אוכל שם סנדוויץ׳ חזה אווז מעושן ומקנח באספרסו ובראוניז, אבל אני הזדקנתי והמקום התבגר, ובשבוע שעבר, הלכתי בעקבות שגיא כהן, לראות מה השתנה בסיבוב האחרון

את הקופיבר אני מכיר מהבוקר שהוא נפתח, שזה כבר עשרים שנה אחורה. בהתחלה הייתי אוכל שם סנדוויץ׳ חזה אווז מעושן ומקנח באספרסו ובראוניז, אבל אני הזדקנתי והמקום התבגר, ובשבוע שעבר, הלכתי בעקבות שגיא כהן, לראות מה השתנה בסיבוב האחרון

מה שקורה לאדם לאורך השנים, זה שקורים לו דברים שהוא לא חשב שיקרו. חלק מהם אלה דברים גדולים שלא חשב על עצמו, כמו למשל שפתאום הוא מניח תפילין במקום ללכת לים, קחו את אורי זוהר למשל. אחרים סתם, כמו למשל שבמקום ללכת לאכול במסעדות הוא אוכל בבית. מה שקרה לי לאורך השנים, ולא ראיתי את זה בא, זה שהפסקתי לאכול במסעדות.
כלומר אני מוצא את עצמי פה ושם מעלעל באיזה תפריט בחיפה או באשדוד וקצת פחות בברלין או בניו יורק, אבל החדווה הזו של לבדוק מקומות חדשים קצת נסתלקה ממני לאורך השנים. ובכל זאת יש שתי מסעדות שתמיד אהיה שמח לחזור אליהן, ולשמחתי לאחת מהן אני באמת יכול לחזור מעת לעת.

השנייה, זו שכבר לא אחזור אליה לעולם, היא המסעדה של מחמוד, ברחוב הראשי בנצרת. כל הילדות שלי עברה שם, וכמה שאני לא אדמיין לעצמי שזו ילדותי השנייה עכשיו, מחמוד לא יחזור. הוא היה איש קטן בגובה וגדול בהיקף. לפי החיוך המתוק שהיה מרוח על פניו כמעט תמיד, אפשר היה לחשוב שהסיבה העיקרית להיקף העצום שלו היתה כי היה לו לב מאוד מאוד רחב, אבל אני יודע שזו לא הנחה אנטומית מדעית מדוייקת. 
היו לו כל כך הרבה ילדים, למחמוד, משהו כמו ארבעה-עשר או שבעה-עשר בסך הכל, שכשאחד הגדולים היה מתחתן, הוא היה עושה הגרלה בין הקטנים מי יבוא לחתונה. פעם אחת, אחד הילדים הקטנים שלו, שלא עלה בהגרלה, התחנן בפני אבא שלי שיחביא אותו בבגאז׳ בדרך לחתונה, וככה ההורים שלי נסעו מנצרת עד טורען, שם ליד צומת גולני, עם ילד לבוש חגיגי בתא המטען, ועוד ילד אחד זכה להיות בחתונה של אחיו הגדול. לפעמים נורא בא לי סינייה, אבל מאז ימי מחמוד לא אכלתי אפילו אחת. לפעמים כשבא לי סינייה, אני הולך לאכול את המקבילה הכי מערבית שלה, שזה בערך המבורגר ביין אדום בקופיבר.

***

את הקופיבר אני מכיר מהבוקר שהוא נפתח, שזה כבר עשרים שנה אחורה. בהתחלה הייתי אוכל שם סנדוויץ׳ חזה אווז מעושן ומקנח באספרסו ובראוניז, אבל אני הזדקנתי והמקום התבגר, ובשבוע שעבר, הלכתי בעקבות שגיא כהן, לראות מה השתנה בסיבוב האחרון. את התפריט אני מכיר מצויין. בכל זאת אני מעצב אותו. אבל תמיד מעניין אותי התפר הזה בין הדמיון שמעורר משפט לאקוני כמו ״ביסטקה‭ ‬די‭ ‬מאנזו״ (סטייק בקר), לבין מה שיופיע מול עיניו בסופו של דבר על הצלחת.
אז ככה: ״יש לנו אנטרקוט של 900 גרם או של קילו״ אמר לי הברמן, ״ויש סינטה של 450 גרם״. נורא נורא רציתי לראות את הקילו ההוא, אבל עיניים גדולות לחוד ומציאות לחוד, אז הסתפקנו במועט.
צלחת בכלל לא היתה שם. אלא מגש מתכת אובלי, שעליו היה מונח סטייק בריא מאוד, פרוס כבר לשש או שבע פרוסות עבות, ממש כמו שאני זוכר מהיכלי קודש כמו פיטר לוגר בברוקלין, בתוך רוטב חום סמיך, וכל זה היה טעים, ממש כמו שהחזה אווז מעושן היה טעים לפני 20 שנה.

קופי בר, אילוסטרציה 1

קופי בר, אילוסטרציה 2

וזה מה שהביא אותי למחשבה על סטנדרטים. כי מה שהקופיבר עשה לעצמו ולנו לאורך עשרים שנות פעילותו, יותר מכל דבר אחר לדעתי, זו העובדה שהוא חינך ועדיין מחנך אותנו לשמירה על סטנדרטים. נכון שזה לא מה שהוא בא לעשות, בסך הכל מדובר במסעדה, ונכון גם שאיש לא פתח את המקום כדי להוציא אותנו טובים יותר, אבל כולנו חיים טוב טוב את התחושה בכל דבר חדש בארץ, שזה לא יחזיק מעמד. כולנו יודעים להגיד, ״היה יופי, אבל בוא נראה עוד חצי שנה, הם לא יעמדו בזה״, יותר מזה - כולנו יודעים כמה מקומות נפתחו - וגם נסגרו - במהלך עשרים השנים האחרונות, כמה תרועות נצחון נשמעו, הבטחות לשינוי הדרך בה אנו חווים אוכל, כמה פעמים ראינו את המשפט ״נפל דבר במרחב הקולינרי המקומי״, וכמה פעמים הדבר באמת נפל כעבור כמה חודשים.

***

ביום שלישי האחרון רותי וגיא עמדו במטבח לאורך משמרת שלמה ועברו על כל מנה שיצאה לכל אחד מהשולחנות, לא בפעם הראשונה בחיים נדמה לי, ושום דבר לא נפל. אבל היה כמו שצריך, וכמו שצריך, כמו שכולנו יודעים, זה לפעמים כל מה שאנחנו רוצים.

***

עוד לפני הסינטה אכלנו מליטות על הפלנצ׳ה עם עגבניות וכוסברה. לא ידעתי מה זה מליטות. אם היו שואלים אותי הייתי קורא לדג הזה ברקודה בייבי, בגלל הצורה, אבל מסתבר שאלה מליטות, ושהן טעימות. גם הטרטר דג כלשהו, היה מצויין, ואם אני לא זוכר איזה דג זה היה, זה בגלל היין, שמלכתחילה חשבתי שהאטיקט שלו יכול היה לשרת יופי את ״התופת״ של דאנטה, ואז ראיתי שבאמת קראו לו משהו כמו ״התופת סופריורה״, באמת עילאי.

קופי בר, מנות

ילדה אחת, שהיתה בערך בגיל של הקופיבר עצמו, וישבה לידנו, לא הפסיקה למכור לנו את המקום, והשביעה אותנו שנאכל את השטרודל בננות. אז פעם ראשונה בהמון זמן שלא סרבנו בנימוס לקינוח.

בקיצור. אפשר להסתובב בהמון מקומות ולהתרגש ולטעום. אפשר להאמין שמישהו שינה את פני הקולינריה בעיר, והלוואי וזה באמת יקרה עוד ועוד. אבל בהשאלה על מה ששגיא כהן כתב בהארץ לפני שבועיים,  הסיבה העיקרית שהקופיבר הוא המסעדה, בהא הידיעה, של תל אביב, מעבר לסיבות שהוא מנה, היא עצם העובדה שהמקום קיים ושתמיד אפשר לחזור אליו. למקרה ששכחתם.

קופי בר, סרוויס

***

צילומים: אנטולי מיכאלו

פוסטים אחרים שאולי יעניינו אותך
עיצוב: סטודיו שלושת הדובים | פיתוח: Robin eCommerce Solutions