אנחנו לגמרי
בעד לתכנן מראש...

הזמנות מעבר לשבועיים קדימה

ניתן לערוך רק מהתפריט המלא

ובמגבלת הזמן והכמות המינימליים

עגלת קניות

סל הקניות שלך ריק

Delicatessen - דליקטסן
התפריט והמוצרים שלנו בקליק אחד

המגזין

קה סרה סרה
ו
הנה עוברת שנה, ולילה אחד הוא גורר אותי לאיזו חורבה בתחילת רוטשילד ושואל מה דעתי לעשות כאן בר, ולא עוברים שלושה או ארבעה חודשים ורוטשילד 12 נפתח.

והנה עוברת שנה, ולילה אחד הוא גורר אותי לאיזו חורבה בתחילת רוטשילד ושואל מה דעתי לעשות כאן בר, ולא עוברים שלושה או ארבעה חודשים ורוטשילד 12 נפתח.

הנה סיפור מעולם אחר לגמרי, שלא לומר מעט קולטורה בין המנות. אני רוצה לספר לכם על אמן אמריקאי אחד, ריצ׳ארד סרה, קוראים לו.

סרה הזה הוא מעמודי התווך של האמנות האמריקאית בחמישים השנים האחרונות. אני לא כל כך אוהב להשתמש בכל מיני סופרלטיבים כמו ״עמודי תווך״, אבל כאן במקרה זה יושב יופי, כי הקריירה של סרה מתבססת בעיקר על ברזל, והרבה. פיסול מינימליסטי בהמון טונות של ברזל, הרבה חלודה. אם סרה עושה עבודה של פחות מטון, הוא בכלל לא קורא לזה פסל. לעבודות כאלה הוא מתייחס בתור רישומים, אתם יודעים, מה שרוב האנשים מתייחסים כשהם משרבטים משהו בעפרון על נייר. סרה הוא אמן של קנה מידה, ולוחות ברזל של מאות טונות הן חלק אינטגרלי מהעבודה שלו. 

ריצ'רד סרה 1

ריצ'רד סרה 2

עכשיו כמה מילים על ברזל באופן כללי. יש בו משהו טריקי, בחומר הזה. הוא באמת כבד. ואני לא מתכוון לחידה שילדים שואלים ׳מה יותר כבד, קילו ברזל או קילו נוצות?׳ ומי שלא נפל בחידה הזו בילדות שלו, כדאי מהר שיחזור לסיבוב ילדות נוסף. אני מתכוון לזה שתמיד בסופו של דבר הברזל יותר כבד ממה שאפשר לחשוב עליו. קילו אחד של ברזל למשל, נכנס בקלות בנפח של שתי קופסאות סיגריות. לעומת זאת, אם ניקח משהו קיצי ותמים כמו אבטיח, ונייצר אותו מברזל, רוב הסיכויים שרובנו לא נוכל להרים אותו בכלל.

וזה מטעה.

יום אחד אנחנו מסתובבים בלונדון, מתי ואני, ויש תערוכה של ריצ'ארד סרה באיזו גלריה באיסט לונדון. אנחנו מחליטים לעבור שם בדרך למסעדה, ויש שם קירות מברזל, מין מבוך כזה, שחלקם מספיק נמוכים שאפשר לראות מעליהם אם אתה יותר גבוה מיצחק שמיר, וחלקם גבוהים מדי לזה, ועוביים איזה 10 או 12 ס״מ, והם פשוט מונחים שם ככה. אז אנחנו הולכים בזהירות ביניהם, כדי שלא נשען על אחד מהם בטעות והוא ייפול, ככה לפחות אנחנו חושבים. אבל אז האיש בגלריה אומר לנו שלא צריכים להיות כל כך עדינים עם זה. ״רואים את החיפושית היפה שעומדת כאן בחוץ?״ הוא שואל, והיא באמת יפה וחדשה לגמרי בצבע של ליים. ״כנסו איתה בשמונים קמ״ש ישר לתוך הקיר הזה, והלך על החיפושית והלך עליכם והקיר קצת יתלכלך וזהו. ככה זה כשאתה שוקל 120 טון״. זה מה שאומר לנו הבריטי ההוא ואנחנו די מתרשמים. אבל אז אני קולט בזוית העין שמתי כבר לא מסתפק בהתרשמות הזו, ובאמת כמה שעות מאוחר יותר, כשאנחנו יושבים ואוכלים כבד קצוץ בוולסלי, הוא אומר לי ״מה, הריצ׳ארד סרה הזה? אני גם רוצה שיהיה לי איזה שלושה טון ברזל משלי״.

והנה עוברת שנה, ולילה אחד הוא גורר אותי לאיזו חורבה בתחילת רוטשילד ושואל מה דעתי לעשות כאן בר, ולא עוברים שלושה או ארבעה חודשים ורוטשילד 12 נפתח. ויודעים מה, איזה שבועיים לפני שהוא נפתח, בחמש בבוקר אחד, מגיע מנוף ומכניס דרך החלון גוש ברזל של שלושה טון ועוד איזה 200 קילו ומניח אותו בעדינות על קיר בטון שנבנה מבעוד מועד במיוחד בשבילו. דורון הנפח, או במילים יפות ״חרש-ברזל״ מעגל קצת פינות ומורח כל מיני דברים ומטפל בו יפה, ואם אתם נשענים עם המרפקים על הבר ברוטשילד 12, תדעו לכם שאתם וכל מי שלאורך הבר ובכלל במקום, כולל בקפה מקדימה ואולי עוד כמה עשרות עוברי אורח בסביבה, יכולים כולכם לעלות על הבר ולקפוץ עליו בכל הכוח, אבל בשביל להזיז אותו צריך הרבה יותר מזה.

ריצ'רד סרה 3

ריצ'רד סרה 4

״מפה״ אמר דורון כשגמר לחבר אותו לפני חמש שנים, ״הוא ייצא רק בחתיכות אחרי שבוע של ניסור. חוץ מזה כל הסינגל-מאלטים שבעולם, לא יצליחו להזיז אותו במילימטר״. ולא שאנחנו לא מנסים מעת לעת עד שאנחנו זוחלים הביתה.

***

פוסטים אחרים שאולי יעניינו אותך
Magento