אנחנו לגמרי
בעד לתכנן מראש...

הזמנות מעבר לשבועיים קדימה

ניתן לערוך רק מהתפריט המלא

ובמגבלת הזמן והכמות המינימליים

עגלת קניות

סל הקניות שלך ריק

Delicatessen - דליקטסן
התפריט והמוצרים שלנו בקליק אחד

המגזין

ביג ביג בן
כ
שהצליל של בן וובסטר ממלא את החלל, תמיד יהיה מישהו בשולחן לידך או בצד השני של המסעדה, שיתנתק פתאום מרצף השיחה או הצחקוקים, יניח את הכוס על השולחן וירחף שניות או דקות אחדות על גבי הצליל הננשף הזה שאי אפשר לעמוד בפניו. 

כשהצליל של בן וובסטר ממלא את החלל, תמיד יהיה מישהו בשולחן לידך או בצד השני של המסעדה, שיתנתק פתאום מרצף השיחה או הצחקוקים, יניח את הכוס על השולחן וירחף שניות או דקות אחדות על גבי הצליל הננשף הזה שאי אפשר לעמוד בפניו. 

לפעמים, אם יוצא לי להגיע לחדר מיון מסיבות שאינן תלויות בי, מתחשק לי לתפוס למישהו את הזרוע כדי לבדוק אם אני עדיין יכול להחדיר אינפוזיה באותה קלות שבה הייתי עושה זאת בצעירותי. לוודא שאני עדיין בכושר. מין גירוד שכזה בקצות האצבעות, איזה רצון לראות האם זו פעולה שבדומה לרכיבה על אופניים אינך שוכח אף פעם. בסוף אני לא עושה את זה. נראה לי שמיותר להקים מהומה, לזמן אנשי אבטחה ולהיות מואשם לבסוף בתקיפה, רק בגלל איזה דחף ואמפירי לא ברור. 
אבל פעם, פעם היינו שוכבים, עשרים מדריכי חובשים, על שפת הים באילת עם אינפוזיות תקועות בכפות הרגליים, כאלה שכל אחד היה מכניס לעצמו, רק כדי שלא נצטרך לקום לשתות, ואולי לזכות במעט כבוד מהמבטים המשתאים של הנופשים האחרים.
למרות שגם בימים ההם אהבנו לשתות. ויותר משאהבנו לשתות - כי לשתות לא כל כך ידענו - אהבנו לצאת לשתות. אולי לא שתינו כל כך הרבה, אבל את האפטרים של ימי שלישי היה צריך לשרוף איכשהוא, ואף אחד לא נשאר בבסיס כשראשון לציון קרובה כל כך, והיא אמנם לא עיר אורות של ממש, אבל גם בחשכה מצאנו פינות שיש בהן נחמה.

***

היה שם איזה פסאז׳ אחד, בפאתי ראשון לציון, שהיו בו חמש או שש חנויות שמעולם לא ראיתי פתוחות ובר אחד, שקראו לו ביבי. השלט היה אמנם באנגלית, BB, אבל זה מצחיק לחשוב עליו ככה היום. כך או כך, הוא היה צר וקטן, ובקצהו המרוחק מן הדלת היו מדרגות לולייניות שהובילו לעוד קומה צרה וקטנה, עם תקרה נמוכה במיוחד, שלא היה סיכוי שלא לדפוק בה את הראש אחרי שתיים או שלוש כוסות בירה.

והיה שם איציק.
איציק היה הבעלים של המקום. הוא היה נורא מבוגר מזווית ראייה של בן 19, אבל יכול מאוד להיות שהנורא מבוגר הזה היה צעיר ב-15 שנה ממה שאני היום. היינו מתיישבים אצלו והוא היה מוזג גולדסטאר מחבית ומכין לנו סנדוויצ׳ים של נקניק וגבינה צהובה עם המון מיונז, ואז היה אומר - "בואו תלמדו משהו, יום אחד הרי תצאו לעולם ולא תוכלו להסתדר בלי לדעת כלום״, ואז היה שולף מתוך אוסף התקליטים שהיה לו שם תקליט אחד שעל עטיפתו פנים ענקיות של איש שחור בשחור לבן, שם על הפטיפון ומפעיל. וצליל חם וגדול של סקסופון היה ממלא את כל המקום הקטן ההוא, צליל כל כך איטי, כאילו האיש ההוא בודק כמה לאט אפשר לנשוף לתוך סקסופון ועדיין להוציא ממנו צליל, ובאמת חצי מהזמן שמעו ממש את הנשימות שלו, ולאט לאט הבנו שזה הדבר הכי חם והכי ממכר ששמענו אי פעם. תמיד, שבוע אחר שבוע, קרוב לשנתיים ברציפות זה היה אותו תקליט. אני לא יודע אם האיציק ההוא חשב שזה הדבר היחיד שאתה צריך לדעת כדי לצאת לעולם, או שהוא הבין שלדעת דבר אחד או לדעת הכל זה אותו דבר בדיוק, אבל העובדה היא שבמשך שנתיים הוא לא השמיע לנו שום דבר אחר, עד שהכרנו כל עשירית שנייה בתקליט ההוא, על שני צדדיו וששת הקטעים שבו, יותר טוב ממה שידענו למצוא בעיניים קשורות וריד ביד של חבר, כדי להכניס לתוכו אינפוזיה כאילו אנחנו בלילה בלי כוכב ומוכרחים להציל חיים, וגם את זה עשינו לא רע באותם ימים.

בן ובסטר

בן ובסטר הוא מה שרוב האנשים מדמים לעצמם כשהם חושבים על המילה ג'אז. חם ואפלולי ומעושן, עם פסנתר וקונטרבס שמלווים אותו משני הצדדים ותנועה איטית של מברשות על תופים שממלאת את כל החלל מסביב. וזה היה גם התקליט הראשון שנכנס לקופיבר לפני כמעט עשרים שנה, והתחיל את מה שאנשים התייחסו אליו בתור הפלייליסט של הקופיבר, שעדיין מלווה את שקשוק המזלגות והסכינים שם מידי ערב. כשהצליל של בן וובסטר ממלא את החלל, תמיד יהיה מישהו בשולחן לידך או בצד השני של המסעדה, שיתנתק פתאום מרצף השיחה או הצחקוקים, יניח את הכוס על השולחן וירחף שניות או דקות אחדות על גבי הצליל הננשף הזה שאי אפשר לעמוד בפניו, נישא ברכות למקום אחר, מדמה שהוא בבר חשוך ודחוס בניו יורק של שנות הארבעים או של פריס של שנות החמישים של המאה העשרים, אפילו שזו תל אביב של העשור השני של המאה העשרים ואחת, שזה מה שיפה בה. 
ומי שמחפש לתת לאורחיו או לעצמו הרגשה שהם, הוא, בקופיבר בשעה שאתם ישובים בבית, כדאי מאוד שחוץ מרוטב של סלט קיסר תדאגו שיהיה לכם גם תקליט של בן וובסטר. למשל את מלך הטנורים, עם הביצוע הקאנוני לשיר העם האירי הישן דני בוי ועם זה הכל, או פשוט את אחד מאוספי הבלדות הרבים שלו שנמצאים בשוק, שכל אחד מהם יעשה לכולנו את הערב מעט יותר נעים, שלא לומר את החיים עצמם.

***

פוסטים אחרים שאולי יעניינו אותך
Magento